מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם יוסף אלקלעי נולד לאימו ולאביו החכם המקובל דוד אלקלעי, בירושלים.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ירושלים. בשנת תקס"ח (1808) בשל מחלתו הקשה, נטלו אביו, החכם המקובל דוד אלקלעי, לבקש רפואה בעיר איזמיר. באיזמיר, חנו בצל קורתו של החכם, הגביר יוסף הכהן חמצי, מחשובי העיר, שדאג לכל מחסורם. למרות מחלתו וחולשתו הרבה, המשיך לשקוד על לימוד התורה, והעלה את חידושיו על הכתב.
חכם יוסף אלקלעי נפטר מדוכא בייסורים, בחיי אביו, בחודש שבט בשנת תקע"ח (1818), אנו מציינים את יום פטירתו, ביום י"ג בשבט בשנת תקע"ח (1818). החכם באשי, חיים פלאג'י הספידו בשבת החודש לפטירתו. הספד זה מופיע בספרו 'ראה חיים' בפרשת 'כי תישא'.
ספרו של חכם יוסף אלקלעי 'אמר יוסף' הובא לדפוס לאחר פטירתו בשאלוניקי בשנת תקצ"א (1831), בידי חכם פנחס די שיגורא, מחכמי איזמיר, מחבר הספר 'אות היא לעולם'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד אף שלא אשכח דבריך, לא אעזוב תורתך לעסוק בה תדיר.
'כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'והנה טוב מאוד' - זה השכחה, משום שאם לא הייתה שכחה, לא היו העולם עוסקים בתורה תדיר. שמה שהיו קוראים פעם אחת, לא נשכחים. ומשום כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, וברא בו שכחה, שעל ידי זה יהיו עוסקים יומם ולילה בתורה, וקל להבין. ועל פי האמור נראה לי לפרשת כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'בחוקתיך אשתעשע, לא אשכח דבריך' - שדוד המלך, עליו השלום, היה משבח עצמו, שאפילו לא היה שוכח, אפילו כך, תמיד היה עוסק בתורה. וזה אומרו 'בחוקותיך אשתעשע' אף ש'לא אשכח דבריך'.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קנה ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד בשבתי בארץ ישראל, נמחל לי, ושבתי בשלום מן החטא.
'ושבתי בשלום', 'ושבתי בבית ה''. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין בין דוד בא, אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב'. ורש"י, זיכרונו לברכה, פירש: 'ושבתי בשלום' - מן החטא. בזה יבוא כמין חומר 'ושבתי בשלום' מן החטא, - שיהא הדור כולו זכאי אז 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - שתבוא הגאולה.
או נאמר פשט הדבר, שיעקב אבינו, עליו השלום, כשאמר 'ושבתי בשלום' - שהאמין אשר שם מצבה 'יהיה בית א-לוהים'. וזה אומרו 'ושבתי בשלום', אזי 'ושבתי בבית ה'' שהוא בית המקדש. או יאמר על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, מוחלים לו כל עוונותיו'. וזה אומרו 'ושבתי בשלום' - רצה לומר: שלם מן החטא, כמו מה שכתב רש"י, אימתי? - כששבתי בבית ה' - דהיינו בארץ ישראל מקו השכינה, שאזי כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל, מוחלים לו כל עוונותיו.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קמא ע"א, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שיתירים ישראל על מלאכי השרת, ששייכים להם פשטי תורה.
כיוון שיש לו הפסד למוכר, שאם יתננה להם, לא שייכת, אלא בסודותיה. אבל ישראל שייכים בפשטה ובסודותיה, וכל שבכגון זה לא שייך דין 'בעל המיצר'. ואולם עדיין יש לחלוק ולומר, שאומנם יש לו הפסד מצד זה, מכל מקום יש לו רווח שמלאכי השרת 'עושה שלום במרומיו', מה שאין כן התחתונים שכולם מלאים קטטות. ולטענה זו כתבו המפרשים, שקודם קבלת התורה עשו ישראל שלום ביניהם. וכמאמר: 'ויחן שם ישראל' - מלמד שהיו ישראל באחדות אחד. ואם כן הושוו למלאכי השרת בעניין השלום, ויתירים הם ישראל, ששייכים להם פשטי התורה ולא למלאכים, והרי הוא הפסד למוכר, שאין בו דין 'בעל המצר'.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קכז ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא יהא הפרש ביניכם בעניין הלבוש, ולא יתבייש.
כל צדקה וחסד שעושים ישראל, שלום גדול ביניהם לאביהם שבשמים, 'בשמים ממעל ועל הארץ מתחת'. כי המצווה הזאת יקרה בעיני ה', ומעלותיו רבו מספר. והמעלה הגדולה שבהם, היא שעושה רצון העני, מה שהוא שואל ומתאווה נפשו, ונותן לו ממובחר שבמאכלו, אשר הוא אוכל, ואשר הוא שותה.
זהו המעלה הגדולה בצדקה. גם אם הוא בן טובים, ועושה לו כמו שהיה נוהג בעושרו, ובתוקף גבורתו. וכמו שמצינו בהלל הזקן, עליו השלום, שנתן לו סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו.
שבזה יובן לעניות דעתי כוונת הכתובים בישעיה סימן ח"ן וכתוב שם: 'הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם'. עד כאן. ויש לדקדק מהו 'לחמך' שאמר - 'לחם' סתם היה לו לומר. וגם 'בית' שאמר - והיה לו לומר 'הבית'. גם במה שאמר 'ומבשרך לא תתעלם', אין לו מובן. ועיין מה שכתב הרב 'דת ודין' פרשת ראה. אך לפי האמור יתיישב זה אומרו: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - דווקא, רצה לומר מה שאתה אוכל גם. 'ועניים מרודים תביא בית' - רצה לומר: בית המיוחד לך, והיא יושבת בכרים וכסתות. ומלבד זה 'כי תראה ערום וכיסיתו' - שצריך שתיתן לו כסות נקיה וטובה, כמו 'ובשרך לא תתעלם'. יראה כמו שאתה 'ומבשרך לא תתעלם', שאתה לובש בגדים נאים וחשובים, גם כן צריך ליתן לו מאותו המין, ומאותו המלבוש, כדי שלא יהא הפרש בינך לבינו, ולא יתבייש.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קכד ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שאלת הבן הרשע, שמצוות מצה תלויה בביאה לארץ.
'רשע מהו אומר: מה העבודה זאת לכם' - הרשע הזה אומר, שאין חיוב מצה אלא בארץ, מכך שכתוב: 'והיה כי יביאך'. ולכך אמר: 'מה העבודה הזאת לכם' - בני חוץ לארץ, 'לכם ולא לו' - עד שיכנסו לארץ. ועל זה אמר לומר לו: 'אף אתה הקהה את שיניו' ואמור לו: 'בעבור זה' - שקיימתי מצווה זו בהיותי בחוץ לארץ, 'עשה ה' לי' - את כל הכבוד הזה, ועתה בזכות קיומה, אזכה לחזות בנועם שערי ציון, אשר אהב ה', ו'אילו היה שם' - רשע זה שלא היה רוצה לקיים מצווה זו בחוץ לארץ, 'לא היה נגאל' - שעיקר הגאולה היה בשביל ביאת ארץ ישראל, ועשו מצווה זו, ובשבילה נגאלו, ונכנסו לארץ.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קמג ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שאף במיתתם קרויים חיים, ראוי לבכותם ולספוד להם.
'אמר רב יהודה, אמר רב: כל המתעצל בהספדו של צדיק, ראוי לקוברו בחייו, מידה כנגד מידה'. - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שצדיקים במיתתם קרויים 'חיים', ורשעים בחיים קרויים 'מתים'.
וזהו הכוונה 'כל המתעצל' - באומרו לא מת, חי הוא. זה הבל, שהגם שצדיק שמת 'חי' נקרא, מכל מקום במיתתם יש כמה חסרונות, אפילו שנקרא 'חי', וזה מחמת רשעותו כדי שלא לבכות ולספוד, הביא לומר לא מת, ותיכף נעשה רשע, ואפילו בחייו קרוי 'מת'. וזהו 'ראוי לקוברו בחייו' מידה כנגד מידה.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קלח ע"ב, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שזכות ברית המילה מגינה ומצילה בעליה במלחמה.
'שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב'. ורבותינו זיכרונם לברכה, דרשו פסוק זה על המילה. ...
כיוון שדוד המלך, עליו השלום, מבית הלחמי - לוחם מלחמות ה' כל ימיו, על זה היה משורר בשמחה 'שש אנכי על אמרתך' - אנוכי דווקא, שאנוכי בעל מלחמות, ובזכותה יכולה היא תגן, שוודאי אנצח במלחמה, וזו היא שמחתי, כמו מי שניצח המלחמה, ויהיה שמח ממצוא שלל רב.
חכם יוסף אלקלעי , אמר יוסף, דף קכא ע"א, דפוס יתמי בצלאל הלוי אשכנזי, שלוניקי, תקצ"א (1831). מתוך 'החכם היומי'