מקצת שבחו

מקצת שבחו

מר יוסף מיוחס נולד לאמו מזל ולאביו רחמים נתן מיוחס בשנת תרכ"ח (1868) בירושלים.
אביו, בן לשושלת חכמים, שהגיעו לירושלים מאיזמיר, היה בין הראשונים, שיצאו מחוץ לעיר העתיקה, עברו לגור בכפר השילוח, ועסקו בחקלאות. ראשית תורתו למד בבית המדרש 'דורש ציון' ובישיבת 'אוהל יוסף'. אחרי כן למד שפות והשכלה כללית בבית הספר של 'כל ישראל חברים'.
בשנת תרמ"ד (1884) החל לשמש מורה לעברית ולערבית בבית הספר של 'כל ישראל חברים' בירושלים. ובהמשך לימד גם בבית היתומים מיסודם של יהודי פרנקפורט. בשנת תרמ"ח (1888), נמנה בין העשרה שהקימו את לשכת 'בני ברית ירושלים'. בשנת תרמ"ט (1889) היה ממקימי שכונת 'שערי צדק' בירושלים.
בשנת תר"ן (1890) נשא לאשה את מרגלית בתו של הרב יחיאל מיכל פינס, ממייסדי 'ועד הלשון העברי', וכמותו הנהיג בביתו לדבר רק את השפה עברית.
בשנת תרנ"א (1891) היה ממייסדי אגודת 'חיבת הארץ', שעסקה ברכישת קרקעות. באותה שנה, החל ללמד עברית, ערבית וצרפתית בבית הספר אוולינה דה רוטשילד. בשנת תרנ"ז (1897) שימש גבאי תלמוד תורה של עדת הספרדים. בשנת תרע"ג (1903) השתתף בייסוד 'בית המלאכה לבנות' בירושלים, ובשנת תרע"ז (1907) השתתף בייסוד 'החברה להחזקת המקומות ההיסטוריים בארץ ישראל'.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, גורש גיסו, דוד ילין לדמשק. הוא החליפו כמנהל בית המדרש למורים, והיה חבר ב'ועד הסיוע האמריקאי'. בשנת תרע"ט (1919) נתמנה למנהל 'בית הספר לבנים' שברשת החינוך הכללי. הוא לימד ערבית ב'בית המדרש למורים', ושימש מורה לעברית, ערבית וצרפתית. בבית הספר של החברה האנגלית-יהודית בירושלים. היה ממייסדי בית המדרש למורים של 'עזרה', ולימד בו ערבית.
בתקפות המנדט הבריטי, מר יוסף מיוחס ייסד את 'ועד העיר ליהודי ירושלים', גוף שאיגד את רוב החוגים והעדות בירושלים, והיה נשיאו עד שנת תרפ"ט (1929). הוא היה מראשי 'ועד העדה הספרדית',
מר יוסף מיוחס כתב מאמרים בעיתונות העברית וחיבר ספרים רבים. פעל רבות למען איסוף ושימור מסורות ומנהגים ספרדיים. עודד את תלמידיו הספרדים שעלו לארץ ללמוד ולתעד את מסורותיהם ומנהגיהם של הוריהם וזקניהם בטרם ישתכחו מסורות אלו בעקבות קיבוץ הגלויות והתערבבות העדות. כתב רבות על חיי הערבים הפלאחים בארץ. הדגיש את החשיבות של ההיכרות עם השכנים למען הקיום בארץ. היה ממייסדי 'ספריית אברבנאל' ו'גנזי יוסף', שהם היסודות לספרייה הלאומית בירושלים.
מר יוסף מיוחס נפטר ביום כ"א באלול בשנת תש"ב (1942), לאחר מחלה ממושכת, ונטמן בירושלים.
בין חיבוריו: 'מעשיות עם לבני קדם' - מעשיות ומנהגים של היהודים הספרדים ובני עדות המזרח; 'הפלחים: חיי הפלחים בהשוואה אל חיי היהודים בתקופת התנ"ך והתלמוד'; 'שיחות ישמעאל' - פולקלור ערבי.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שסיפורי האבות, נזקקים לפירוש החי של חיי הפלחים.
הטעם הכללי שבשבילו אני רוצה לחבב את חיי השכנים גם על אחרים, מהו? - מפני שהחיים האלה, וביחוד החיים הפלחיים, יכולים לשמש פירוש חי לספר החי שלנו, הוא ספר הספרים - התנ"ך.
ופירוש זה אינו מצטמצם דווקא באותם המקומות הסתומים וקשיי ההבנה, שבספרנו היקר, אלא גם, ואולי בייחוד, באותם המקומות הפשוטים, שחושבים אותם אצלנו למובנים, מפאת פשטותם.
אמת, פשוטים הם אותם הסיפורים של האבות, וחלקים הם יותר מדאי. ובכל זאת בגלל פשטותם וחלקותם, נזקקים הם לפרוש החי של חיי הפלחים, כדי שיהיו מובנים כל צרכם, וכדי שנוכל לחדור אל תוך תוכם. מכלסתר, הפרופסור האנגלי והחוקר המפורסם, שעשה את החפירות בגזר ... כותב בהקדמתו לספרו החשוב 'התנ"ך על פי החפירות': שכל מי שרוצה להבין את התנ"ך, יעסוק בחיי הפלחים שבארץ ישראל. העתיקות הן חומר מת, והפלחים הם חומר חי.
'הפלחים: חיי הפלחים בהשוואה אל חיי היהודים בתקופת התנ"ך והתלמוד', הקדמה, תל אביב תרצ"ו (1937)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שסיפורי הזקנים והזקנות, הם בחינת אבדה שאינה חוזרת.
ארצנו משמשת מרכז לקבוץ גלויות ולכינוס נפוצות ישראל לכל עדותיו, ועדות אלו רבות הן מספור, וכולן הביאו עמן מן הארצות, אשר יצאו משם, אוצרות גדולים ועשירים של פולקלור יהודי לפי הצורה שהן טבעו בו. וצריך רק לטפל בו במרץ ובשקידה, לכנס אותו ולהכניס אותו לקיום ספרותי.
בעוד שהפולקלור של העדות המערביות, שעלו ארצה, ישנם דואגים לאיסופו ולכינוסו, הנה הפולקלור של העדות המזרחיות כמעט כולן, עומד בסכנה גדולה, שבעוד איזה זמן יהיה ב'בל יראה ובבל ימצא'. וחבל מאד, משום שגם להן לעדות האלה, ואפשר שרק להן, אוצר חשוב ומלא ערך של פולקלור, ורק הזקנים והזקנות שבהן, בקיאים בו, מה שאין כן הצעירים, שהם רחוקים תכלית רחוק מ"דברים בטלים" אלה, המכונים בפיהם בשם מעשיות הבל, וסיפורי בדים, רומנסות עתיקות ובלות, ושירי עם ומשלי עם חסרי טעם וכו' וכו'. ועל כן באותה מידה שהזקנים והזקנות, משרידי הדור החולף, ילכו וייעלמו מאיתנו, ילך גם הפולקלור הלוך והעלם, הלוך והשכח, ועל כגון זה יש להצטער באמת, כי זהו בבחינת 'אבדה שאינה חוזרת'.
'מעשיות עם לבני קדם', דף י"ב, תל אביב תרצ"ח (1938)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שהכרת שכנינו היא תנאי ראשון להתקדמות בארצנו.
אם הכרת השכנים בכלל, באיזו ארץ שהיא, אפילו במקום שההומוגניות ידועה, מצויה בין האלמנטים השונים, היא בבחינת תנאי ראשון לקיום ולהתקדמות, בארץ כארצנו, ארץ הטרוגנית, מרובת גוונים, במלא מובנה של מילה זו, ארץ שהאלמנטים העיקריים שבה - היהודים והערבים, שונים ביניהם תכלית שינוי, על אחת כמה וכמה. היהודים בארץ ישראל הם אמנם מזרחיים בגזע, אבל הם מערביים גמורים בתרבותם, ובהשקפת עולמם. מה שאין כן הערביים שהם מזרחיים גמורים בגזע וגם בתרבות, ואין מן הצורך, לפי דעתי, להרבות במילים על התוצאות ועל ההבדלים הגדולים, שישנם בין שתי התרבויות הנזכרות לעיל, העושות את נושאיהן לשני טיפוסים נפרדים זה מזה, מן הקצה אל הקצה. אם לא תהיה התאמצות מצידנו, אנו היהודים, להבין את שכנינו, ולהכיר אותם הכרה יסודית וברורה, בכל היקף חייהם, ובכל מהלך מחשבותיהם, ועיקרי מנהגיהם, הרי אותה ההתקרבות שאנחנו מחפשים אותה ורוצים בה, ואפשר שגם הטובים שבערביים עצמם, מחפשים אותה ורוצים בה, וכאלה ישנם לא מעטים, תישאר תמיד ממנו והלאה. האמצעים המדיניים והכלכליים הם בוודאי חשובים מאד מצד עצמם, אלא שלמרות חשיבותם המרובה, אי אפשר יהיה להוציא מהם את כל התועלת הרצויה, אם לא תקדים להם ההכרה הברורה של דרכי החיים ומנהגיהם של שכנינו.
'על היחסים עם שכנינו', עיתון 'הד המזרח', ד' חשוון תש"ג (15.10.1942).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד מנהג קדום, שהחבוש בבית האסורים אינו מגלח שערו.
הגזיזה במספריים חרפּה היא לפלח, והם מגלחים את השער עד תוּמוֹ, אלא שאצל הילדים הקטנים נוהגים להניח ציצה על הראש, ממעל למצח, והיא נקראת בשם “טֻרְרָה” - כלומר בּלוֹרית, ואצל הנערים מניחים את הציצה באמצע הגלגלת, וקוראים אותה בשם “חִ’צְלָה” - כלומר צמה, והדרווישים נוהגים להניח להם ציצה מאחורי הראש, והיא נקראת בפיהם בשם “גְ’דִילָה” - שפרושה כמו בעברית גדיל. ופלח חבוש בבית האסורים איננו מגלח שערו, ומנהג זה קדום הוא: 'וישלח פרעה, ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח, ויחלף שמלותיו, ויבוא אל פרעה', והיה נהוג גם אצל היהודים.
הפלחים: חיי הפלחים בהשוואה אל חיי היהודים בתקופות התנ"ך והתלמוד, פרק ו', תל אביב תרצ"ו (1937).