מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם נסים גבאי נולד לאביו חכם שמואל לאימו, כנראה, בשנת תפ"ד (1724) בקושטא (איסטנבול), שבתורכיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר קושטא, ובשנת תקכ"ד (1764) נתמנה לדיין ורב השכונה היהודית העתיקה בקושטא, שכונת באלאט. בשנת תקכ"ט (1769) החל לשמש יד ימינו של רבו המובהק, חכם אברהם יהודה מיוחס, הרב הכולל של העיר קושטא, והיה ממונה דיני איסור והיתר ועל פיקוח השוחטים.
בשנת תקל"ב (1772) נפטרה אימו של חכם נסים גבאי, הספד שנא עליה נמצא בכתביו.
בשנת תקמ"ט (1788) נתקבל כחבר בית הדין הגדול בקושטא, ותיקן תקנות וייסד חברות צדקה וחסד, הקדש יתומות, והקדש ביקור חולים. חכם חיים חזקיהו מדיני, מחבר ה'שדה חמד' העיד במכתבו, על חכם נסים גבאי, שהיה מגבירי קושטא ש'כל ישעם וחפצם היה, שלא יהא חסר מבית ישיבתם, שום ספר גדול וקטון, שם יהיו, והיו מבזבזים על זה כסף תועפות ועפרות זהב, כעל כל שכיות חמדתם'.
חכם נסים גבאי, כנראה, עלה בסוף ימיו לירושלים. קברה של אשתו, אסתר נמצא בהר הזיתים בירושלים.
חכם נסים גבאי נפטר, כנראה, בשנת תקנ"ד (1794). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום י"ח באדר, יום בו הסתיימה מלאכת הדפסת ספריו 'פאת נגב' ו'שער הנגב', שיצאו לאור בשאלוניקי בשנת תקנ"ז (1797).
כתבי יד עם חידושיו על פרשת השבוע נמצאים במכון 'מעלה אדומים'. כתב יד של חידושיו ותשובותיו על שלחן ערוך יורה דעה וחושן משפט נמצא בספריית אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד מעלת ההולכים בשווקים, ומושכים בני העניים לבית המדרש.
'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח' - זאת היא התורה העולה במעלות, דהיינו תורה שלומדים תינוקות של בית רבן, יותר מהתורה שלומדים הגדולים, לפי שהיא העולה למרום, במקום ריח הקרבן, העולה בשעה שנשרף על גבי המזבח, מפני שהוא הבל שאין בו חטא.
והמלמד את בן חברו תורה, שכרו גדול. ואמרו בילקוט סדר במדבר, שמעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ובגמרא אמרו: זוכה ויושב בישיבה של מעלה. וכן המשתדל וטורח כדי שילמד בן חברו תורה, גדלה מעלתו, ועליו נאמר: 'אשרי אנוש יעשה זאת' - שהיא התורה, 'ובן אדם יחזיק בה' - שהוא גדול מאנוש. ...
וכל שכן המשתדלים וטורחים, בגופם וממונם, כדי שילמדו תינוקות של בית רבן העניים, ולהוציא יקר מזולל, וההולכים בשווקים וברחובות, מושכים אותם לבית המדרש, ועושים ומעשים לאחרים, שכבר ביארנו שהמצווה הנעשית באמצעות הגבאים עם הנותנים, הוא החסד הגדול שבגדול, כוחו להפך מידת הדין למידת הרחמים, בעזרת ה', שוודאי גדלה מעלתם מאוד של העושים והמעשים. והנה שכרם אתם ופעולתם לפניהם, תורה שלהם היא, שעושים שלא תשתכח מישראל.
דרך הנגב, דף יב ע"ב, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שגם בלי התעוררות האדם, הוא ברחמיו מטהר אותנו.
בזמן הזה, שישראל בכללם הם בחוסר כל, ובפרט אחינו ושרינו בני ארץ ישראל, בני ציון היקרים, עמודי התווך, אשר אמרנו בצילם נחיה, אין להם לחם ושמלה, ומוכים ומעונים מהאומות. אף אם אין בנו מצוות, ולא הכנה להתעורר עצמנו, להיטהר מחמת צרת הגלות, הוא יתברך ברחמיו מטהר אותנו, כמו שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' - וזהו בלי התעוררות האדם. ...
'וספר לו שבעת ימים' - ימי חופה, והם ימות המשיח, שהם שבעת אלפים שנה, ככתוב: 'ומשוש חתן על כלה, ישיש עליך א-לוהיך' ... ואז כל עת שוגג ברעה יתמוגג לקול הן חוגג, 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. יראו עינינו וישמח לבנו במהרה ובזמן קרוב, ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
דרך הנגב, דף טז ע"ב, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שקראו לשבת תשובה, לתת על לב, לשוב ולשומרו כהלכתו.
כמו שקראו לשבת בינתיים 'שבת תשובה', ללמד דעת לאדם, שאף על פי שיום הכיפורים מכפר על כל העוונות, לא די בלא שמירת שבת כהלכתו. ומתוך זה יתנו לב, לשוב ולשמור שבת זה כהלכתו, כדי שיתכפר להם ביום הכיפורים. כך קראו לשבת הזה: 'שבת הגדול' - להורות שאף על פי שימי הפסח הם ימי הטהרה והתשובה, לא די בלא שמירת שבת כהלכתו, ומתוך כך יתנו לב לשוב ולשמור השבת כהלכתו, שעל ידו יבואו לטהרה ותשובה בימי הפסח. וכמו שנקרא יום הכיפורים 'הצום הגדול' - שהוא רב המעלה, שמתכפרים בו כל העוונות, כך נקרא השבת הזה 'שבת הגדול' - שהוא גדול המעלה, שעל ידו באים לטהרה ותשובה בימי הפסח.
דרך הנגב, דף יג ע"א, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהרשע שאינו רוצה ליתן, מוצאים ממנו גזלו של עני על כורחו.
'לוה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן' - משלא כתוב: 'לוה ולא ישלם רשע' - משמע שהרשע דרכו שלווה ואינו משלם, וזה אינו מוכרח, שמן הסתם הוא מוכרח לשלם, מפני הכבוד המדומה, וחושש גם כן שלא יישאו ולא יתנו עמו. וגם אם נאמר שמדובר במי שכבר נפל ממעלתו, ואינו חושש לזה, קשה - מדוע נקט שאינו משלם, מה שכבר לווה בהיתר, והלא גונב וגוזל כמה פשעים וכמה מרדים בידו.
אלא ירמוז לעניין נתינת הצדקה, והשמיענו שהרשע שאינו רוצה ליתן, יש לו דין: 'לוה ואינו משלם', ומוציאים ממנו גזלו של עני על כורחו, כמו שכתבנו. ואם תראה שהצדיק עושה צדקה שכרו משתלם מן הדין, ונקרא 'נותן מתנה' ולא 'פורע חובו' - היינו על ידי שחונן ונותן לעני בשמחה ובפיוסים וכיוצא, ועל ידי זה נקרא 'מתן' - כאילו נותן משלו.
דרך הנגב, דף כז עמו' ב, דפוס דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד החיוב המוטל עלינו, להשיא בנות ישראל העניות.
מי שמתעכב מלישא אשה, ואין לו אונס שמעכבו, ראוי לעונש גדול, שאפשר שיגרום סילוק שכינה מישראל חס ושלום. וההפך בהפך, שמי שהוא מקדים לישא אשה, גורם השראת שכינה על ישראל, והרי הוא בכלל מזכה את הרבים, שגדולה מעלתו מאוד.
ולפי זה למדנו כמה מן החיוב מוטל עלינו, להשיא בנות ישראל העניות, שמלבד מצוות הצדקה, צריך לעשות כל תחבולות שיכולים אנו לעשות, שתתקיים מצווה זאת בעולם, שגורמת השראת שכינה על ישראל. ומה גם שהמעשה את חברו לדבר מצווה, גדול שכרו כעושה המצווה בעצמו.
דרך הנגב, דף ד ע"א, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד לשים עין השגחתנו למען יחזקו כל התינוקות בתורת ה'.

היות שליל פסח הוא זמן הגאולה עתידה ... אנו עושים מעשה זה, לעורר אהבת דודים אבותינו הקדושים עם ה' יתברך והוא עמהם, ולבקש רחמים על הגלות הארוך הזה, שיגאל אותנו בבא הפסח. והוא שכבר אמרנו, שכשאנו מחזיקים באהבתו יתברך ותורתו, זוכר לנו אהבת הקדמונים ומרחם עלינו. ...
והנה כל מה שאנו עושים בעניין זה, לעשות הלבשה, ולקנות ספרים, ולפרוע שכר מלמד, ולקבוע מקום שילמדו בו, ולהשים עין השגחתנו, ולטרוח שילמדו, הואיל למען יחזקו כל התינוקות בתורת ה'. ואין לך דבר שאנו מחזיקים באהבתו יתברך ובתורתו, יותר גדול מזה, שלא תשתכח תורה מישראל.
דרך הנגב, דף יג ע"ב, דפוס מרדכי נחמן ודוד ישראליג'ה, שאלוניקי, תקנ"ז (1897).