מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם דוד פרץ בן זרירי, נולד לאימו ולאביו חכם יוסף, כנראה בשנת תר"ה (1845) במרוקו.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו חכם יוסף פרץ בן זרירי. בנערותו עבר לעיר מראכש, ללמוד בישיבת רבו, חכם מסעוד ביטון. מאחר ולא זכה לילדים, גידל בביתו יתומים ודאג לכל צרכיהם. התמיד בלימודו והתעמק בתורת הנסתר, ונודע כתלמיד חכם מקובל המלומד בניסים. עמד בראש הישיבה יחד עם חכם משה זאגורי מחבר הספר 'ירים משה', שימש רב הכפר יונילאן ורב הממונה על מחוז תלוואט.
ביתו שימש בית ועד לחכמים, והיה פתוח לכל פונה ושואל בשאלות הלכה ובבעיות אישיות. רבים היו באים לקבל את ברכתו. העמיד תלמידים הרבה, ובתוכם חכם מאיר זאגורי, חכם שמעון הכהן, חכם דוד דרעי, חכם דוד סוויסה, חכם שלמה לעזיז ביטון, חכם חיים הכהן, חכם שמעון מלכא, חכם מאיר הכהן .
חכם דוד פרץ בן זרירי חיבר את ספר 'מגן דוד' - על התורה בדרך פרד"ס, אך לא הצליח להשלימו.
חכם דוד פרץ בן זרירי נפטר ביום י"ט בטבת בשנת תרפ"ו (1926).
בשנת תש"ט (1949), לאחר פטירתו, יצא לאור בקזבלנקה ספרו 'מגן דוד', לאחר שהושלם ע"י שניים מתלמידיו: חכם שלמה לעזיז ביטון וחכם יוסף פרץ. תלמידו חכם שמעון הכהן הקים באשדוד על שמו את הישיבה 'תהילה לדוד'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד אין אדם נתפס בשעת צערו, רק שלא יבטל לימוד התורה.
אשרי שומע דברי חכמים וחידותם, הגם שבדור הרע הזה, גברה יד מלכות הרשעה על ישראל, ואין להם לב פנוי ללמוד הדברים על בורים, רק מצוות אנשים מלומדה. מכל מקום, בהתעוררות של מטה, מתעורר מלמעלה, ואין אדם נתפס על צערו, רק שלא יבטל לימוד התורה. כי כך כתוב: 'כי נער ישראל ואוהבהו' – דהיינו: הגם שישראל בזמן הזה, גברו עליהם שלוש מאות ועשרים דינים, הרמוזים בתיבת 'נער', ועושים מעשה 'נער' - שלומדים בלא כוונה, אף על פי כן 'ואוהבהו'.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' קצ"ח, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שמדמעות הצדיקים, נגבלים הרשעים ונבראים מחדש.
אף אותם המינים והאפיקורוסים והכופרים בתורה, שאין להם חלק לעולם הבא, הנה זה דווקא לעולם הבא - בגן עדן שבארץ, אבל לעתיד לבוא בתחיה, שגיהנם כלה, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שגיהנם כלה, ונשמות הרשעים נשרפות ונעשות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שנאמר: 'ועסותם רשעים כי יהיו אפר'. והקשה הרמ"ע, זיכרונו לברכה, בספר 'עשרה מאמרות': 'למה אמר לשון זה: 'ועסותם רשעים'? ... אלא להודיע רחמנותו יתברך, לבלתי ידח ממנו נדח'. על כן כשעוברים הצדיקים בגיהנם, בשביל שהוא עתיד להיות מחול לצדיקים, לעתיד לבוא. ושואלים מהו האפר הזה? - ואומרים להם, שהם הרשעים. ובוכים הצדיקים על אפר הרשעים, שנשמתם נעשית, ויורדים הדמעות על האפר, ונעשה האפר עיסה, ונגבלים ונבראים מחדש. כמו שכתב במקרא: 'עוברי בעמק הבכא, מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה' - שיחזרו להיות נשמות, ואז 'ילכו מחיל אל חיל - הצדיקים מגיהנם לגן עדן וזוכים בהם הצדיקים.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' קכט, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שמחת החי, שבאו אביו ואמו, מאותו עולם, לראות במילת בנו.
אדם העושה המילה, גורם לאביו ולאמו, שיבואו גם כן מגן עדן, עם כמה נשמות הצדיקים, עם אליהו, זכור לטוב. ... והטעם מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כדי שלא יהיו כל העולם שמחים, ואביו ואמו עצבים, שזוכרים גם כן, אביהם ואמם. ואם כבר מתו, ועל ידי שיבוא לאליהו, זכור לטוב, עם שאר נשמות הצדיקים, יבוא גם כן אביו ואמו. וזוהי שמחת האדם החי, שבאו אביו ואמו, מאותו עולם, לראות במילת בנו.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' קפו, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד מקומך אל תנח - כיוון ששפכת את דמו, הרי הוא יורש מקומך.
'אם כסף תלוה את עני, את העני עמך' - הקדוש ברוך הוא ברא עני ועשיר, כדי לזכות זה בזה. כמו שאמר רבי עקיבא לאותו המין כששאל אותו: אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים, למה אינו מפרנסם. והשיב לו: כדי שנזכה אנו מהם. אם כן, הקדוש ברוך הוא הביא העני לידך, כדי שעל ידו תזכה. כמו שאמרה רות לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז'. אם כן, העני מזכה לחייב, והם כליו יתברך.
ואתה העשיר, בהעלותך עליך יצרך, ויאמר: כי לא בא כי אם לקפח פרנסתי, ועל ידי כן, שפכת דם העני אשר עמך - אשר עושה עמך חסד. באת התורה ואמרה אזהרה, שאפילו 'אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח' - דהיינו אפילו עברת ועשית זאת, לא התמיד בזה העניין, ולה התרפס ורהב רעיך. כי כיוון ששפכת את דמו, והוא מזכה אותך, הרי הוא זכה ונוטל חלקו וחלקך בגן עדן תכף ומיד. אל תאחר, התרפס ורהב רעך. 'ומקומך אל תנח' ביד חברך. לכך רמז הכתוב: 'לא תהיה' - כלומר לא תתמיד לחברך בעזות פנים, כי על ידי זה 'תהיה לו כנושה' - דמו, וגם כן הוא יירש מקומך.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' קמא-קמב, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שנפש רוח נשמה באבוקה אחת, אין הרוח מכבה אותו.
הקשו קדמונים, כיוון שעיקר ביאת האדם לזה העולם, יש לה תכלית, וכשימות האדם יחזור למקומו הראשון, ולמה בא למקום סכנה? - כי הלוואי תהיה יציאתו כביאתו לעולם. ואם כן, הלא טוב הוא שישב במקומו הראשון, ולא יבוא באותו עולם. - ובא לעולם הזה למקום סכנה, בשביל שלא לאכול לחם של בושה. כי זה דומה לבת בוגרת, שיושבת בבית אביה, וניזונת מנכסי אביה, שיש לה בושת פנים'.
ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: כדי שיעלה הנפש למקום הרוח, ויעלו שניהם למקום הנשמה, ויהיו אגודה אחת, ויהיה זוכה ומזכה. ויזכה הבן להיות ירך של אביו, כמו שאמר המקרא: 'והלכת בדרכיו' - מה הקדוש ברוך הוא גומל חסדים, וקובר מתים, ומלביש ערומים, כך הבן דומה לאביו.
וזהו מה שאמרו קדושים: 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם, חיים כולכם היום' - דהיינו שנדבק במידותיו יתברך שמו, כנזכר: מה הוא גומל חסדים וקובר מתים - אף אנו כן, שאם לא כן קשה, הלא 'ה' א-לוהיך אש אוכלה הוא' - לכן אמר: 'ואתם' - נפש רוח ונשמה, הדבקים במידותיו יתברך שמו, 'חיים כולכם' - באריגה אחת, ונעשים אגודה אחת, כמו אבוקה. כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: עבירה מכבה מצווה, כי היא דומה לנר, שהרוח של הצד האחר מכבה אותו. אבל כשיהיו נפש רוח נשמה אבוקה אחת, דומה לאור היום, שאין רוח הצד האחר, ולא עבים וברקים וזוועות מכבים אותו, כי על ידי שיעסוק בתורה ומצוות כאחד, נעשים אגודה אחת, ואין הצד האחר אוחז בהם.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' נא-נב, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד קולה לא ישמע, אבל אנו הלוואי נוציא התיבות מפינו.
בתחילה כתבו הפוסקים, שאסור להשמיע קולו בתפילתו. וכתבו המפרשים זיכרונם לברכה: כי דווקא לאחרים הוא שאסור להשמיע, כי זה מקטני אמנה הוא, אבל לאוזניו, אפילו השמיע מותר. והרי לך ראיה ממה שאמרו זיכרונם לברכה: 'אסור להשמיע קולו בתפלתו' - כי הוא פועל יוצא לאחרים. שאם לא, תאמר כך היה לו לומר: 'לשמוע קולו בתפילתו', אלא וודאי דווקא לאחרים הוא שנקרא מקטני אמנה, אבל לפי דברי הרב זיכרונו לברכה, אפילו לאוזניו, כי 'וחנה מדברת על ליבה, וקולה לא ישמע'. ונראה לי אם אפשר, שדווקא להם, שאין בדעתם מחשבות זרות ודעתם צלולה. אבל אנו היתומים, הלוואי נוציא התיבות מפינו, אפילו נשמיע לאוזננו, ודווקא לאחרים הוא שאסור.
חכם דוד פרץ בן זרירי, מגן דוד, עמ' לח-לט, הוצאת 'מכון שושלת בית פרץ' אשדוד. ירושלים, תשנ"ט (1999). מתוך 'החכם היומי'