מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם כמייס עמוס כהן, נולד לאביו כליפא ואמו גמרה בשנת תרע"ט (1919) בג'רבא בדרום תוניסיה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ג'רבה, ולמד מפי חכם מכלוף עידן, חכם משה כהן דריהם וחכם בנימין דידי. הוסמך על ידי רבותיו לרב ושוחט, והיה מלמד בתלמודי התורה שבעיר.
חכם כמייס עמוס כהן נשא לאישה את רבקה ונולדו להם שישה בנים ובנות.
חכם כמייס עמוס כהן שימש בקודש כרב השכונה הקטנה (אלחארה א-צגירה). שימש דיין ופוסק, דרשן ושוחט. כשנכנסו בתי הספר המודרניים לג'רבה השתלב בהוראה בהם. לימד תנ"ך, רש"י, שולחן ערוך, משנה וגמרא. היה מורה ומחנך אהוב ומוערך. בנוסף שימש חזן בבית הכנסת העתיק אלגריבה במשך כארבעים שנה.
בשנת תשכ"ח (1968), אחרי מלחמת ששת הימים, נסע לארץ ישראל, להתפלל בכותל המערבי, ולבקר במקומות הקדושים. כשחזר לג'רבה, הערבים בסביבתו חשדוהו, ואחד מהם נכנס לבית המדרש בעת הוראת שיעור לתלמידיו, זרק עליהם אבן, ודקר את חכם כמייס עמוס כהן בבטנו. חכם עמוס כהן טופל בהוראת מושל העיר, וניצל אחרי ניתוח ותרומות דם מקהילתו. לאחר ששב לאיתנו, גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל.
בשנת תשל"ג (1973) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר אשדוד, ושימש רב בקהילת 'איש חי'.
בשנת תשמ"ב (1982) הוציא לאור באשדוד את ספרו 'דברי עמוס' - פרשנות על התורה. בשנת תשמ"ה (1985) הוציא את החלק הראשון בספרו 'ויאמר עמוס' - דרושים וסיפורי צדיקים, ובשנת תש"ס (2000) הוציא לאור את ספרו 'ויען עמוס': שני חלקים - חידושים על הש"ס ושו"ת.
חכם כמייס עמוס כהן נפטר ביום ז' באלול תשס"ו (2006)

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד מנהגי בר המצווה ברובע הקטן בג'רבה.
כשמגיע הבן לי"ג שנה ויום אחד, בסוף האשמורה האחרונה, מתקבצים בני המשפחה עם רעים ואוהבים, מגלחים לו, ושרים בכלי תזמורת דרבוקה וסנסולה (תוף וכינור), אחר כך מתרחץ ומחליף בגדיו, והולכים לבית הכנסת הגדול אלגריבה ... ובכל הדרך עושים לו פיוטים ושירות ותשבחות, והנער לבוש בגדים חדשים, ומעוטר בטלית ותפילין, שהניחו לו בבית על ידי כל המשפחה. כי כל אחד רוצה לזכות להלביש את החתן בר המצווה דבר מה, וביחוד ההורים, שמלבישים לו טלית חדשה שמברך עליה שתי ברכות: להתעטף ושהחיינו. ... ואם הוא יום שמוציאים בו ספר תורה, עולה רק האב, כי אצלנו ברובע הקטן, הבחור לא עולה לספר תורה, רק אחרי חתונתו ושמחת ליבו. בגמר התפילה חוזרים הביתה עם שירים ופיוטים עד הבית, כשהוא לבוש בטלית ותפילין, ועל יד הבית מתקבצים אנשים ונשים ומריעים בתרועות של נשים, היודעים ומכירים את זה, וחתן הבר מצוה לומד לפני הרב שלו או הרבנים קטע המדבר מעניין תפילין במסכת מנחות. ואם הוא חכם, נותן לו רבו שיכין ענין עמוק וסוגיא עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו וידיעתו. אחר כך מגישים לקהל צפיחיות, סופגניות בדבש, ופולים, וביצים מבושלים, ויין או בירה ומשקאות אחרים, איש איש כאשר ידבנו ליבו.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, חלק שני, מערכות, בר מצוה, עמוד כא- כב, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שביום השבת כל הקהל מתפללים רק במניין אחד.
בבית הכנסת הגדולה אלגריבה, זכותה יגן עלינו אמן, בכל שני וחמישי בשבת, מתפללים כמה מניינים, בזה אחר זה או בשני מקומות, בבית הכנסת עצמה כי היא גדולה ורחבת ידיים כידוע. אבל ביום השבת ובחגים, כל הקהל מתפללים רק במניין אחד, ואין להתפלל בשום מקום אחר, כלל ועיקר, אלא בפעם אחת ובבית הכנסת אלגריבה, מקום הספרים וההיכל, כידוע שאין ספר תורה בכל העיר הדיג'ת (הרובע הקטן) רק בבית הכנסת אלגריבה, כפי תקנת הקדמונים. וברוב עם הדרת מלך.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, חלק שני, מערכות, בית הכנסת אלגריבה, עמוד יט, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד מעשה הצדקה בהילולת רבי שמעון בר יוחאי.
'אשרי עין ראתה כל אלה', כי אזכרה ימים מקדם, בימי הילולת רבי שמעון בר יוחאי, בל"ג לעומר, שכל העיר ברובע הקטן, כבר נתמלאה ויחנו בחצרות, בחצר בית הכנסת הגדול אלגריבה ...
ואחרי כל ההכרזות, ומכירת המצוות, והמנורה, והנרות, מאוחר קצת, יתחילו העם להתפזר לעיר ולמקומותיהם. ונשארו בבית הכנסת הבטלנים, הפייטנים, והלומדים האדרא רבא, והדרת זקנים, וזהר, וסעודות ותרומות לאין מספר בכמה מקומות, וכסף לרוב מתחלק, 'פזר נתן לאביונים', לעניים, לבטלנים, לתלמידי חכמים, למוסדות למיניהם, ובפרט נדרים ונדבות לרוב, לבית הכנסת וכדומה.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, חלק שני, מערכות, הילולת רשב"י, עמוד כח-כט, הוצאת המשפחה, אשדוד תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד לסדר הלימוד לכל אנשי הקהילה במשמרת, לפי התור.
יש דבר אחד מתקנת הראשונים, מדור דור, יום ג' ויום ד' מתקבצים בישיבת רבי עמרם בבוקר ובערב. בבוקר מעשר עד שתים עשרה, ומשתים אחר חצות עד ארבע, באים אנשים מקהילת קודש לפי התור, ומי שלא יבוא ישלם או יביא במקומו ממלא מקום, ויש רב או משכיל ונבון, והוא ידריך ויורה להם מה לקרוא בכל יום פרקי תנ"ך ומשניות על הסדר. ולפי זכרוני המנהיג לזה היה רבי אהרון בן סלימאן הכהן, והוא איש חסיד ירא א-לוהים וסר מרע. ואחר כך היו באים מבטלני אלגריבה, זכותה יגן עלינו אמן, והיו קורים אותה 'משמרה' - משמרת הקודש כי היא סגולה לשמור על התינוקות.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, חלק שני, מערכות, לימוד, עמוד סה, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שבכה רבן יוחנן כשראה תלמידיו, משום אחריותו עליהם.
מצאנו ברבן יוחנן בן זכאי, עליו השלום, בשעה שחלה, ונכנסו תלמידיו לבקרו, כיוון שראה אותם, התחיל לבכות, ואמר כי יש לפניו שני דרכים: אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואינו יודע באיזה דרך מוליכים אותו ... - הכוונה היא כיוון שראה אותם, נזכר באחריות הגדולה שעליו מוטלת, והתחיל לבכות, שמא לא מילא חובתו להם ללמדם כראוי. מכאן אנו למדים, שאחריות התלמידים מוטלת על רבם, ואחריות עם קודש מוטלת על הראשים, ואחריות הבנים על אבותיהם, והזקן לבני ביתו, והאישה לבני ביתה ולבניהם כי תגדלם על ברכי בית המדרש על התורה ועל העבודה.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, דרוש פרשת ניצבים תש"י, עמ' רלז, הוצאת המשפחה, אשדוד, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שירים החזן קולו בתפילת לחש בימים נוראים.
המנהג להרים החזן קולו בתפילת ערבית, בלילי ראש השנה ויום הכיפורים, והציבור הולכים בעקבותיו בקול נמוך קצת, ולא בלחש. מנהג זה הוא ישן נושן אצלנו משנים קדמוניות באי ג'רבא ... וראיתי שהאריך הרב יצחק ברדא, ה' ישמרהו ויחיהו לבטל מנהג זה ... לא קל הדבר לבטל שום מנהג, אפילו לרבני וגאוני הדור. הלא תראה כמה מנהגים, שהרבה מהם לא טובים ודבר זול, הן מצד דרך ארץ והן מצד האנושיות, ואף על פי כן לא יכלו לעשות כלום, ומה שהיה היה ... וכמו שכתב הרב 'פחד יצחק' וזו לשונו: זאת ישיב אל ליבו, להיזהר מאוד שלא ישנה מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, אפילו רע בטוב ... כי לא לחינם הוקבעו.
המורם מן האמור, שאין לשנות שום מנהג, יהיה מה שיהיה, וכל שכן מנהג כזה שכבר נתייסד ונתפשט כמעט בכל העולם ... וחס וחלילה, לומר שמנהג זה אינו כפי הדין, וכל שכן מה שכתב הרב ברדא, שאין למנהג זה שורש וענף, ומצווה רבה לבטלו ... הפריז על המידה לכתוב כן.
חכם כמייס עמוס כהן, ויען עמוס, חלק שני, אורח חיים, סימן ט, להשמיע קול בתפילת לחש בימים נוראים, עמוד לב-לד, אשדוד, תש"ס (2000) מתוך 'החכם היומי'