מקצת שבחו

מקצת שבחו

מר שלמה רוזאניס נולד לאביו חכם אברהם ולאמו בשנת תרכ"ב (1862) ברוסצ'וק בבולגריה העות'מאנית.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, חכם אברהם רוזאניס, שעמד בראש הקהילה היהודית ברוסצ'וק. ראשית תורתו למד בעיר מלדארי מפי החכם חיים בז'ראנו, לימים ה'קיימקאם' ממלא מקום החכם באשי לכל ארצות האימפריה העות'מאנית. הרחיב השכלתו בבית ספר אליאנס המקומי, שם למד טורקית גרמנית וצרפתית. בשנת תרל"ד (1874) התלווה אל דודו, השר מרדכי רוזאניס למסעו לארץ ישראל, ולמד את השפה הערבית.
בשנת תרל"ז (1877) עם פרוץ מלחמת תורכיה-רוסיה, נמלט עם משפחתו לסרביה. בשנת תרל"ט (1879) נפטר אביו, חכם אברהם רוזאניס, והוא נאלץ להעמיס על שכמו את עול פרנסת משפחתו, תוך כדי לימודיו.
בשנת תר"ס (1900) לערך, עבר לעיר קונסטנצה ברומניה, שם הצטרף לחוג 'חובבי ציון', ואף השתתף כאחד מצירי בולגריה בקונגרס הציוני הרביעי. בין היתר עסק בבלשנות עברית ובקשר בין השפה העברית לשפות עתיקות, הקרובות אליה. כדי להחיות את השפה העברית טען כי יש לזנוח את ההברה האשכנזית.
עיקר זמנו הקדיש לחקר הקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית. הוא למד יוונית, איטלקית ורומנית, ויצא למסע לחקר קהילות יהודיות ברחבי הבלקנים. הוא ישב בארכיונים, חקר ופענח כתבי יד אודות אותם קהילות, והיה למומחה גדול בתחום. הוא הספיק לתעד את גנזכי הקהילה היהודית בשאלוניקי, טרם השריפה הגדולה בשנת תרע"ז (1917), שכילתה את רוב כתבי היד בגנזכים אלו. בהמשך השתקע בעיר גאלאץ ברומניה, אך בשנותיו המאוחרות חי בסופיה, ועבד למחייתו כספרן בספריה היהודית.
מר שלמה רוזאניס נפטר ביום י"א באייר בשנת תרצ"ח (1938), ומנוחתו כבוד בסופיה, בולגריה. הוא אומנם לא נסמך כחכם השלם אך זכותם של חכמי הספרדים, שחקר תולדותיהם ופועלם, עומדת לו, לדור ודור.
חיבורו 'דברי ימי ישראל בתוגרמה', יצא לאור בשישה כרכים, בין השנים תרס"ה (1905) - תש"ה (1945). מחקרו בבלשנות התפרסם כספר 'שפה אחת ודברים אחדים, או פילולוגיה עברית', בשנת תרפ"ט (1929)

גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד לגרש הרוח הגרמנית מעל פני השפה העברית.
לפני ימים אחדים, קניתי איזה ספרים עבריים, ובכללם העתקת החיזיון 'דון קרלוס' משילר לעברית על ידי דוד ראדניר; במבוא הספר מצאתי האנשים הנקובים בשמותם: פהיליפפ מלך שפאניען ...
'א-להי הרוחות לכל בשר', קראתי מרוב אנחתי, הזה גורל השפה העברית? החסרות לנו מלות: ספרד, נסיך, דוכסית, מארקיזית, נסיכה, גראפית וכו'?! ועד היום לא ידעתי אם באמת העתקה מאשכנזית לעברית היתה לפני, או אם מעברית לאשכנזית ...
כבר באה העת לגרש כלה את הרוח האשכנזי, המרחף מעל פני השפה העברית. סופרינו יטיבו נא לכתוב עברית לעברים, ובזה ימלאו חוב קדוש, ובעזר הא-ל, הבוחר בציון, שפתנו תפרח כבימי דוד ושלמה, ותגאל שנית כבימי עזרא הסופר, כיאות לכל חובבי שפת עבר, ובתוכם גם אני.
חכם מר שלמה רוזאניס , 'המליץ', גיליון ג' אלול תר"נ (19.08.1890) מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד דינים ומנהגים חדשים שהוסיפו לפי קבלת האר"י.
קבלת האר"י בראה חדשות, אשר לא שערום בדורות אשר עברו ... גם דינים ומנהגים הוסיפו: כמו ללבוש לבנים ביום השבת; השולחן של שבת צריך להיות בעל ארבע רגלים; לפרוס מפה על השולחן; לבצוע על חלות במספר ידוע; והחלות צריכות להיות מונחות בסדר ידוע; לאכול דגים בשבת; להביט על הציפורנים במוצאי שבת; שלא לחבק באצבעות ידו האחת, אצבעות ידו השני; שלא לגדל יונים בבית; אם יצא איש מבית אחד, לא ישוב לדור בו עד עבור שבע שנים; אסור להרוג כל נפש חיה; אסור ללבוש שני בגדים כאחת; להרחיק העצבות מן הלב; לכבד השבת עם שלושה הסעודות.
חכם מר שלמה רוזאניס , דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ב' פרק ה' עמ' 167, הוסיאטין, תרע"א (1911) מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד זכות ה'בית יוסף' לאחד כל ישראל תחת דגל תורה אחת.
על ידי הספר 'בית יוסף', אשר עליו הקדיש רבי יוסף קארו קרוב לחצי שנות חיי האדם על האדמה, עלה בידו לחבר החיבור, היותר ענק בספרות ישראל, לתת ליהודיות תמונה שלמה ויחידה, כאשר לא עלה ביד איש אחר זולתו, מיום מתן התורה על ידי משה, בהיות התלמוד ובספרי האחרונים, דעות שונות ומתנגדות ביניהן, על כל דין, דתי וחברתי, מבלי אשר יהיה מכריע ביניהם. ובהיות עם ישראל מפורד בין העמים, נמשך בלבול גדול בכל הגולה, כי את אשר אסר רב אחד, התיר השני וכן להפך. ובכל הפסקים או הוראות הדין, כל רב ורב, בחר בדעת הפוסק הקרובה לדעתו, אם האחד קרב סברת רבי משה בן מימון, ובא חברו לבכר סברת רבי יצחק אלפסי, עד שנעשית התורה לא רק כשתי תורות, אלא כתורות אין מספר, לסיבת רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה ...
ספרו הוא ספר דינים ערוך לפני כל ישראל, בכל תפוצות הגולה, בהרחקת הספקות וסבכי המשא ומתן, והשקלא וטריא. ובכן עלה בידי רבי יוסף קארו, הגדולה והתפארת, לאחד כל עם ישראל בארבע כנפות הארץ, תחת דגל תורה אחת ברה וזכה, השווה לכולם, וחזון לב בני ישראל בארץ ישראל נתקיים במקצתו, אחדות כל האומה הדתית, אם גם לא נמשך מזה, כאשר קוו, האחדות הלאומית בארץ האבות - ביאת המשיח.
חכם מר שלמה רוזאניס , דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ב' פרק ה' עמ' 155-156, הוסיאטין, תרע"א (1911) מתוך 'החכם היומי'
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שרבי דוד בן זמרא השבית המריבה בין שני הקהלים.
ראש הרבנים היה רבי דוד בן זמרא, אשר פעל הרבה ותקן תקנות רבות לתועלת העדה הגדולה בקהיר. בשנת רפ"ז נפלו דברי ריבות בין שתי העדות: מסתערבים ומערבים, בהיות שהיו משתמשים בני העדות האלה בבית הכנסת אחד, אשר למסתערבים, והיו מתפללים כאחת. אמנם ההקדשים היו נפרדים, כל אחד לעצמם, וכן המשרתים היו פרטיים לכל קהל וקהל. ובהיות שהמערביים היו הרבים, רצו לצאת מגבולם, ולהקדים עצמם לפני הקהל הקדוש מסתערב, ישמרהו צורו ויחייהו, לעלות לקרוא בספר התורה תחילה, בשמחות וגיל וחופת חתנים ומילות וזולתם, ויקריבו את משפטם לפני הבית דין של רבי דוד בן זמרא, וכדי להשבית המריבה, גזר עליהם שיבחרו כל קהל וקהל, חמישה ברורים לפשר ביניהם ... ואחרי שנתוועדו ביום השישי בארבע ועשרים יום לחודש סיון, גזרו אומר שבכל עת יהיו המסתערבים מקדימים, לכל דבר אשר בקדושה.
חכם מר שלמה רוזאניס , דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ב' פרק ו' עמ' 181, הוסיאטין, תרע"א (1911) מתוך 'החכם היומי'
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד זכות החסיד המוהל יעקב גנינזו איש צפת.
היה בצפת החסיד יעקב גנינזו, שהיו קוראים אותו 'בעל הניסים', לפי דברי בעל הזיכרונות, האיש הזה, אף שלא הגיע לידיעות רמות ורחבות, היה מטבעו איש תם וישר עם א-להים ועם אנשים, רודף צדקה וחסד, עם אחיו היהודים ועם הערביים ילידי הארץ, ורוב עתותיו הוא היה הולך מבקעה לבקעה, ומכפר לכפר, לגמילות חסדים ולביקור חולים, יחידי ובאישון לילה. אף היה רץ אחרי מצוות המילה אצל היהודים והמוחמדנים, אשר אהבוהו וכבדוהו, ומברכתו היו מתברכים. וכשהיו פוגעים בו הערבים, היו נושקים כפות רגליו ואומרים לו: יעקב אבינו, פרוס ברכתך עלינו, והוא היה מברך אותם ואומר להם: כשם שאני מברך אתכם מעמקי לבי, כן תתברכו מן השמים, רק הזהרו לבלתי תגעו לרעה בכל איש יהודי, בשום אופן שבעולם, לא בגופו ולא בממונו. ואם תמצאו אותו שהוא בצער - הצילו אותו, ואם תועה בדרך - לוו אותו למחוז חפצו, וכן היו עושים.
חכם מר שלמה רוזאניס , דברי ימי ישראל בתוגרמה, חלק ב' פרק ה' עמ' 171, הוסיאטין, תרע"א (1911) מתוך 'החכם היומי'