מקצת שבחו

מקצת שבחו

קֶייס אליאס מְהְרֶט נולד לאביו אליאס סָהְלוּ ולאמו בשנת תרצ"א (1931) בכפר דבל משחה, בסְמֶיין באתיופיה. 
ראשית תורתו למד מפי אביו, אליאס סָהְלוּ, שלמד את לימודי הקודש בכוחות עצמו. בשנת תש"ה (1945), עבר לבדו ללמוד בכפר סְמֶיין מֶלַטָה, שם העמיק בלימודי הקודש. בשנת תשי"ב (1952) שב אל כפרו דבל משחה, החל את התמחותו המעשית, והוסמך לקֶייס ע"י  קֶייס ראובן מְַנסֶה.
קֶייס אליאס מְהְרֶט נשא אישה, ונולדו להם תשעה ילדים. לאחר פטירתה נשא אישה, ונולדו להם שלושה ילדים.
קֶייס אליאס מְהְרֶט שימש קֶייס כפר הולדתו דבל משחה. הוא ייסד בית כנסת בכפר, לימד מוסר, והרביץ תורה ברבים. לפרנסתו עסק בחקלאות, ודאג בעצמו לרווחתם הכלכלית והפיזית של הנזקקים בקהילתו, במיוחד נשים חד-הוריות. הוא אהב שלום ורדף שלום, העדיף לפייס ולגשר על פני המריבה והדין. הוא הנהיג, שבכל יום כיפורים, מתאספים להתפלל יחדיו, יהודים מכל כפרי הסביבה. כל שנה בכפר אחר. 
בשנת תש"ל (1970) עמד בקשרים עם ארגון אורט העולמי, שסייעו לו במפעלו, לבניית בתי כנסת בכפרי הסביבה, ובמתן שירותי דת לכל היהודים בסביבתו. כך לקראת כל פסח, היה סובב בין הכפרים, ומחלק מצות.
בשנת תשל"ח (1978), בתקופת ה'טרור האדום', בה נרצחו כמיליון אתיופים ע"י המשטר הטוטליטרי של הקולונל מנגיסטו היילה מריאם, נתפס קֶייס אליאס מְהְרֶט, בעת שחילק מצות, באחד הכפרים. הוא נכלא בחשד שהוא סוכן מדינה זרה. ונאשם בכך שהוא מחלק מתנות כדי לפתות את היהודים לעזוב את אתיופיה, ולעלות לישראל. קֶייס אליאס מְהְרֶט נכלא בתנאים קשים, ונשקפה סכנה לחייו. בהתערבות גורמים שונים, הוא שוחרר ממאסרו, כעבור חצי שנה, אך נאלץ להישאר במעצר בית. לימים, הוכר ע"י מדינת ישראל כאסיר ציון.
בשנת תשמ"ג (1983) עמד בראש קבוצה של יהודים, שהחלו את מסעם אל ארץ ישראל, דרך סודן.
שנים אלו, היו שנות בצורת באתיופיה, שבעתים, החלה מלחמת אזרחים עקובה מדם. באותן שנים נהרגו באתיופיה כ-8 מיליון בני אדם ברעב ובמלחמות. בשל הסכנות שארבו להם בדרך, התארחו בדרכם בכפרים יהודיים. לבסוף בשנת תשמ"ו (1986) הגיעו לגבול סודן, נאספו ע"י 'הצלב האדום', הוכרו כפליטים, והועברו למחנה טאובה.
בשנת תשמ"ז (1987) קֶייס אליאס מְהְרֶט זכה ועלה לארץ ישראל. הוא שהה במרכז קליטה בקרית ים, והתיישב בעיר חדרה. בבואו לארץ, התמלא לבו, התרגשות רבה על התגשמות חלום הדורות, אך התעצב מהמצב הרוחני והדתי בארץ. קֶייס אליאס מְהְרֶט התקומם על כך שגורמים בממסד הרבני בארץ לא הכירו ביהדותם של יהודי אתיופיה, ודרשו מהם 'גיור לחומרא'. בשל כך, בשנת תש"ן (1990) נרתם לפעילותו של חכם חיים דוד שלוש, רבה של נתניה, לעריכת אילנות היוחסין, ולבירור סדר הדורות של יהודי אתיופיה.
בשנת תשנ"ה (1995) עבר לראשון לציון, וגם שם הנהיג את הקהילה, ועסק בצורכי ציבור באמונה.
קֶייס אליאס מְהְרֶט נפטר ביום כ"ד כסליו תשס"ג (2002), ומנוחתו כבוד בבית העלמין בראשון לציון.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י בנו, קֶייס סמאי מְהְרֶט.

 

מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שבנה בעצמו, יהיה לכל קיבוץ בית הכנסת משל עצמו.
כל בבוקר, בארבע בבוקר היה מתפלל את תפילת הבוקר. אחרי התפילה היה קורא כל מאה וחמישים מזמורים שבתהילים בשפת הגְעְז. אחר כך היה הולך לעבודה בחקלאות, לחרוש את השדה. לפעמים הוא היה בונה קו, שזה מעין טרסות. הוא ממש היה בונה את זה, בידיים. כל זה כמובן, רק אם אין אירועים קהילתיים כמו הלוויה או אזכרה. בערב, שוב תפילה ואז לימוד-ילדים. כל ערב אנחנו היינו עומדים מולו, משלבים ידיים, וחוזרים אחריו, ואומרים: יִתְבָּרֶק אְגְזַבִיהֶר אַמְלַק ישראל - התברך הקדוש ברוך הוא, א-לוהי ישראל. את בית הכנסת הוא בנה בעצמו, עבור הקהילה. בכפר הזה היו היהודים מחולקים לכמה קבוצות, לפי אזורים. היו התגודדויות של יהודים, במרחק של כחצי שעה זה מזה. כל קבוצה של עשרה בתים ביחד היו בונים בית כנסת. אחד מהם הוא בנה.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לקיים יום הכיפורים, ברוב עם, ולכל מקום מקומו.
מה עשה קֶייס מְהְרֶט כדי לגבש את הקהילה? - בכל אזור היו מרוכזות בין עשר לשש עשרה משפחות, ולהן היה קֶייס משלהן. אנשים היו מתלבטים בחגים, ביום כיפור למשל, לאיזה קֶייס ללכת - לזה או לאחר. קֶייס מְהְרֶט אמר: בואו נאחד את זה. כולם ביחד. שנה אחת מעבירים את יום כיפור אצל קֶייס אחד, שנה אחרת אצל הקֶייס השני, ושנה אחרת אצלנו. מגבשים את הקהילה.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד לצאת לדרך, שהוא יתברך יודע הדרך לירושלים.
יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים. הם רצו אותה כל הזמן. אין חלום, שהם רצו להגשים יותר מזה: ירושלים של זהב; ירושלים עיר הקודש; ירושלים עיר דוד; בית המקדש; עיר הזהב; ארץ זבת חלב ודבש - התפילות, השירה, הסיפורים. זו הייתה זיקה דתית-רוחנית להגשמת החלום.
קֶייס מְהְרֶט היה אחראי לקבוצה גדולה של אנשים, והוביל אותם במסע אל הארץ, מהכפר שלנו דרך סודן. הוא לא היה פעיל במוסד, ולא בארגון אחר מטעמו, הוא פעל בהתנדבות, ותרם את החלק שלו, במיוחד בתפקיד הרוחני. הוא חיזק את ההולכים כל הדרך, עד שהגענו לארץ. לא היה דרוש מורה דרך. הוא היה המורה דרך. ווֹקְדַמַת יָאוְוקַל - הוא יודע. בדרך מוצאים מישהו ושואלים: איך מגיעים למקום הזה? והולכים; כמה זמן לוקח מפה עד שמגיעים למים?
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שלא ישנה משמירת המצוות, אף את המגבעת לא יוריד.
קֶייס מְהְרֶט היה בעל אמונה חזקה ואומץ רב. במהלך המסע לארץ ישראל הוא הגיע לסודן עם אנשיו. בסודן מאוד קשה להיות יהודי, קל וחומר, קֶייס יהודי. אך הוא אמר: 'א-להי ישראל הוא קובע ולא אני. אני לא משנה מאומה משמירת המצוות'. אמרו לו בסודן להוריד את המגבעת ולשים כובע, ושכך עשו קֶייסִים אחרים שהיו שם לפניו. אמרו לו שזה מקום מסוכן, ואם יזהו אותו כיהודי ייתלו אותו על עץ גבוה. אך הוא אמר: 'הקדוש ברוך הוא יודע, א-לוהי ישראל יודע. אני את המגבעת לא אוריד.'
אמרו לו: אתם בסוּדָן, זהו מקום מסוכן, עליכם להתנהג כמו כולם, כלומר להבעיר אש בשבת. תבעירו אש, גם אם לא תבשלו, כדי שלפחות יראו שיש עשן, וכך לא יחשדו בכם. אך הוא אמר: 'עם השבת אני לא משחק. מי ששומר את השבת, השבת תשמור עליו'. בגְעְז: 'יֶעַקְב סֶנְבֶט, יִרֶקְב הִיוֶוט' - השומר שבת - זוכה בחיים'. לכן הם לא הדליקו אש בימי בשבת במשך שנה שלמה בסודן.
אפילו על דיני נידה ויולדת הקפידו שם, למרות שהם במדינה זרה, שהרי לתורה ולמצוות אין גבולות, ובתור יהודי חייבים בהן בכל מקום, לא רק איפה שנוח. הקדוש ברוך נמצא בכל מקום - גם בסודן מקפידים. בסופו של דבר הם הגיעו לארץ ללא פגע.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד לעובדה ולשומרה, שחילקו חלקת האדמה בין התלמידים.
קֶייס מְהְרֶט עבד תמיד. הוא שילב תורה ועבודה. הפנימיה שבה למד בנעוריו לימודי קודש, הייתה פנימייה חקלאית, והם גם עבדו שם. לא היה מי שיכין להם מזון או יספק להם אותו. הייתה להם רק חלקת אדמה, שחילקו בין התלמידים, והם היו עובדים בה. בערב לומדים וביום עובדים, כך זה היה. אז הוא עבד שם עד שהוא סיים את הלימודים, וכשהוא חזר לכפר הוא היה גם קֶייס וגם חקלאי.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו קייס סמאי מהרט: מתוך ראיון שקיימה בת אל ברוך.