לוויה: תהיו עומדים על הפקודים להיות חרדים לעשות לוויה לאהובים רעים וידידים. בעת אשר הם יוצאים לדרכים. שהיא דומה להצלת נפשות, לעיתות הנצרכים. וכל שאינו מלווה אותם, נכלל עם הפושעים בגופם, וכאילו דמים הם שופכים. ושיעור לוויה: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, שיוצא ממנה. דהיינו: שבעים אמה ושיריים. חבר לחבר - עד תחום שבת, דהיינו: אמות אלפיים. תלמיד לרב - אין לו שיעור, הנראה לעיניים. וכל מי שמלווים אותו, אפילו בעיר, ארבע אמות, אינו ניזוק ומרחמים עליו מן השמיים. ואין שיעור לשכרה הטוב בעדי עדיים.

האדם לא נברא אלא לסגל מצוות ומעשים טובים ... וכל מעשיו, ומחשבותיו, וסעיפיו, ועשתונותיו, תמיד יהיו בתורה חוקותיו ותורותיו. ואם מעט יוכל לענג נפשו, ממה שחננו ה' יתברך, מטובותיו ברוב רחמיו וחסדיו, אז טוב לו ואשריו אחריו. וחס ושלום, אין מענישים אותו על המעט תענוג, שהתענג בעולם הזה, כי הותר לו לעשותו, להבראת גופו, שימצא כח לעבודתו וליראתו, וחותם פי שטן ואל יקטרג עליו, בצאתו ובביאתו. כי התענוגים היו לרוב שמחתו, שקיים אחת דתו ומצוותו.

בני, בינו לכם בדעה נכונה, בכל עת ועונה, אהבת הגר, אשר בא לחסות תחת כנפי השכינה, ותקיימו בזה שתיים הנה מצוות עשה: אחת מפני שהוא נכלל בעדת ישראל מי מנה. והשנייה שעזב דתו וארץ מולדתו ובא לידבק בא-להי קדם מעונה. והתורה אמרה: 'ואהבתם את הגר' והיא מצוות עשה, ויהי לפנינה. ולא תעשו כמעשי קטני אמנה, בראותם איש בא מארץ אחרת, מן הכרך ומן המדינה, הופכים פניהם אל הקיר אנה ואנה, אצל כל פינה ולא ידעו מה הוא ומהיכן בואו הנה. וכל שכן קל וחומר לדבר עמו ולדרוש בשלומו. ואם איש עני הוא - לשאול טרף לנפשו כי לחמו.

היזהרו לכבד הזקנים, הבאים בימים, אפילו אינם חכמים, ולקום בפניהם מלוא קומה, וכן מצווה להדרם ולאין אונים עוצמה. שנאמר: 'מפני שיבה תקום והדרת'. ושיעור שיבה שבעים שנה. ואמרו בגמרא: 'אפילו זקן אשמאי' - פירשו הגאונים זיכרונם לברכה: האשמאי היינו אפילו עובד עבודה זרה, ואין בו שום מעלות. וראייה לדבר שאמרו על רבי יוחנן, שהיה קם מלפני זקני הגויים. ... והרגיל במצווה זאת יזכה ליראת שמיים בגיל ובעליזות שכתוב 'מפני שיבה' וסמוך לו 'ויראת מא-להיך'.

קבלה היא בידינו: שהעומד ממיטתו בעלות השחר או קודם אליו מעט, ואינו ישן כל היום וכל הלילה שלאחריו, אלא אוכל כדי שביעה, ומקיים 'זה אלי' - נוטריקון: זה השולחן אשר לפני ה', ויושב ועוסק בתורה ובמצוות עד שיעלה עמוד השחר, ניצול מכרת אחד.

באריכות הגלות יותר מדאי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת. ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל ולא לנוכרי, ולא להטעותו בשום עניין. כמו שנאמר: 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'. וכתוב: ו'זרעתיה לי בארץ' - אדם זורע כור אחד כדי שימצא כמה כורים, כך זרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות כדי שיתווספו עליהם גרים, וכל זמן שמתנהגים עמהם ברמאות, מי ידבק בהם?!

גדר התמימות שלא להתחכם ולשנות שום מנהג, אשר הוא משנים קדמונים מימות, כי מנהג ישראל תורה ממדבר קדמות. אף אם הוא דבר תמוה תהיו מקיימים אותו כולכם מתאימות. ועל זה אמר: 'ואל תיטוש תורת אמך' - עשו תעשו בששון. גם נאמר: 'צאי לך בעקבי הצאן' ואמרו: 'מנהג עוקר הלכה סדורה וערוכה'. והביטו וראו מה שכתוב הגמרא בהוריות: שהיו בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, זה מזה משונים, ואף על פי כן חששו להם הראשונים, ואמרו חכמי המוסר כי זה תחילת אפיקורסות ומינות, הוא המשנה מנהגי הישנות, וכל המשנה ידו על התחתונות.

אם יהיו דבריו על כללות ישראל חברים, עוונות ישא ואין תרופה למכתו. ושלא ילמד קטגוריה על ישראל, אפילו הדור רשעים ודעותם זחים, וראייה מישעיהו שנתפס על שהלשינם, אף על פי שחטאו בכל עניינם.