'כי גרים הייתם בארץ מצרים' - כוונתו, שלא תפרש, שהכתוב נותן לו טעם למצווה זו, ואמר הטעם שאני מצווך, שלא תונה הגר משום 'כי גרים הייתם' - משמע מזה, שאם לא היינו גרים במצרים, היה מותר להונו?! - וזה אי אפשר. לזה תירץ שכך אמר: 'וגר לא תונה' - משום שאונאת דברים אסורה מצד עצמה, בין לגר בין לתושב שכמותך. אבל מכל מקום אמר המקרא: תמה אני עליך, איך יש לך פתחון פה להונו במום שבך, כי גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות על פיך, אבל אינו טעם לעיקר המצווה. וכך אמרו בסוף 'פרק הזהב': מהו שכתוב 'וגר לא תונה כי גרים' – שנו, רבי נתן אומר: מום שבך וכו', וזהו כמו שאומרים אנשים שמי שיש לו תלוי, לא יאמר: תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו. עד כאן לשונו.