'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שבטך - אלו ייסורים, ומשענתך - זו תורה'. ויש להבין כיון ששבטך אלו ייסורים כיצד אומר 'המה ינחמוני'? - וכי הייסורים מנחמים הם?! ...
באשר שלא בשעת ייסורים, יש לו שמחה בעולם בעושר, באכילה ושתייה. אבל כשמביא עליו ייסורים, אין לו שמחה בעולם, לא באכילה ולא בשתייה. ומדאגת הייסורים 'כל אוכל תתעב נפשם', ואין לו שמחה אלא דווקא שמחת התורה. היא שמחה שאין לה הפסק, בין בעניותי בין בעשירותי, שמחת התורה היא מנחמת את האדם בכל עת. זה אומרו 'שבטך' - אלו ייסורים, ומעתה אין לי שום נחמה אלא 'משענתך' - זו תורה מנחמת אותי. זה אומרו: 'המה ינחמוני' - רוצה לומר: דברי תורה המה ינחמוני.