חכם מסעוד חי רקח


החכם היומי על לוח השנה:
< אדר ב' ה'תשפ"ד March 2024 >
אבגדהוש
     כא/1כב/2
כג/3כד/4כה/5כו/6כז/7כח/8כט/9
ל/10א/11ב/12ג/13ד/14ה/15ו/16
ז/17ח/18ט/19י/20יא/21יב/22יג/23
יד/24טו/25טז/26יז/27יח/28יט/29כ/30
כא/31      
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד השולח כלי כסף לחתן יכול לתבעם אך עליו הראיה.
'השולח לחברו תשורה או שנתן לו מעות כשמטה ידו, והוא ממאן ליקח, וזה נשבע שאי אפשר שלא תיקח, והפציר בו עד שלקח, וכן כל כיוצא בהן, אף על פי שלא פירש הרי היא מתנה, ואינו יכול לחזור הוא ולתבוע עד שיפרש שהוא מלווה. וכן השולח לחברו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנישואין, אין נגבים בבית דין מפני שהיא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות, אלא במעות בלבד'. -
מדקדק לפרט אלה משמע שאם שלח בגדים, וכל שכן כלי כסף וכלי זהב נגבים בבית הדין, ואף שסיים: 'ולא נאמרו דברי שושבינות אלא במעות בלבד' - צריך לומר שלא בא להוציא אלא מיני אוכלים או שנאמר בהיפך ... ובשו"ת מהר"ם גאלנטי, זיכרונו לברכה, סימן ט', כתב שלפי לשון רבנו: לא שלל כי אם דבר אכילת יין ושמן ופירות אבל מיני תכשיטים זהב וכסף, נראה שדין מעות יש להם. וכו' עד כאן. אומנם בכתב יד קדמון מצאתי כתוב וזה לשונו: כתב 'בעל העיטור', זיכרונו לברכה, דיני השושבינות, לא נאמר אלא במעות בלבד אבל שאר כל דברים כגון פירות, כסות וכלים, שאדם שולח לחתן, אינו יכול חזור ולתובעו בהם, ולשאר אדם שאינו חתן, אפילו מעות - מתנה הם, כל מה ששולח לו, וכן כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, 'וכן השולח לחברו כדי יין' עד 'אלה במעות' ולחתן בלבד. עד כאן לשונו. הרי שזה הרב הבין הפך דברי הרב גאלנטי, זיכרונו לברכה, ואם באנו לדייק לשון המשנה: לא מיעטו אלא כדי יין ושמן, שהם מיני פירות, זה שאר דברים, כולם ניתנו להיתבע, וכיוון שפלוגתא היא, וספק יש בדבר, ידוע שהמוציא מחברו עליו הראיה.
חכם מסעוד חי רקח, מעשה רקח, חלק ד', הלכות זכיה ומתנה, הלכה ט"ו, עמ' ש"ל, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
הצהרת נגישות