מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שהוציא מפיו, אפילו לא בא לעולם, כאילו נמסר ביד העני.
'הואיל וכך, אם ציווה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר: כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים - זכו בהם העניים. יש גאונים שחולקים על דבר זה. שאין העניים זוכים אלא בדבר שקונה הדיוט, ולפיכך לא יזכו בדבר שלא בא לעולם, ואין דעתי נוטה לדברים אלו, שאין אדם מצווה להקנות, והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר'. -
הרב 'כסף משנה', וכן ב'בית יוסף' חושן משפט רי"ב הקשה: איך יזכו העניים, הרי היורשים לא נדרו, ומורישם גם כן אינו בעולם?! - ותירץ, שכיוון ששמעו ושתקו כאילו קיבלו על מנת לתת. עד כאן. ואחרי המחילה הראויה, תירוץ דחוק הוא, והמפרש, זיכרונו לברכה, כתבו, שהטעם הוא כדי לקיים דברי המת, ולעניות דעתי עוד משום שקיים לנו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דומים, או גם בשעה שהוציא שכיב מרע דבר זה מפיו כאילו כבר נמסר ביד העניים, לפי זה רבנו הזכיר הדין בשכיב מרע, שקנו העניים, וכל שכן בבריא.
חכם מסעוד חי רקח, מעשה רקח, חלק ד', הלכות מכירה, הלכה ט"ז, עמ' רס"ח, שמואל עקיבא שלזינגר, ת"א, תשכ"ד (1974) מתוך 'החכם היומי'
