חכם אברהם אלמליח


החכם היומי על לוח השנה:
< כסלו ה'תשפ"א November 2020 >
אבגדהוש
יד/1טו/2טז/3יז/4יח/5יט/6כ/7
כא/8כב/9כג/10כד/11כה/12כו/13כז/14
כח/15כט/16א/17ב/18ג/19ד/20ה/21
ו/22ז/23ח/24ט/25י/26יא/27יב/28
יג/29יד/30     
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד איך לשנות מנהג אבותיו, שלבו מהסס עליו, מבלי לבטלו.
יש לחשוב, על מה שנהגו במרוקו, שכשהבן מתחנך ביום הראשון למצוות, דהיינו, במלאות לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ומניחין לו תפילין, נהגו שאחרי שכורכין לו את הרצועה סביב זרועו, שואלין אותו כמה כריכות יש, ומביאין אותו לידי כך, שיענה בדיבור שכך וכך כריכות יש.
ואזי אומרים לו: דע לך כי אסור להפסיק בדיבור. ועתה, שהפסקת בדיבור, עליך לברך ברכה שנייה, על מצות תפילין. וכן עושה שמברך.
וליבי מהסס על הנוהג, שהרי לפי מה שכתבתי לעיל, גם לפי רבי משה בן מימון, זכרו לברכה, וגם לדעת מרן הבית יוסף, אם הפסיק, ברי עבירה היא בידו, אף על פי, שמברך ברכה שניה ואם כן, איך מביאים אותו לידי עבירה מהיום הראשון?! ואם נפשך לומר, שזה כדי ללמדו שלא יפסיק להבא, בין תפילה של יד לתפילה של ראש, הרי חלילה, עלול להשיג את ההיפך, שהנער ילמד מזה שאפשר לדבר ולברך, ואז מביאין אותו לידי ברכה שאינה צריכה.
וגם מה שאומרים לו, שאסור להפסיק, שמשמע, שמלמדין אותו, שיש איסור בדבר, הרי אינו מובן די הצורך, כי אם אסור, למה מלמדין אותו להפסיק?!
ולכן, אני הצעיר, הנהגתי שלפני שיברך על תפילין של יד, מלמדים אותו שאסור להפסיק בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ואם יפסיק בדיעבד, חוזר ומברך ברכה שנייה על מצות תפילין ואז מתחיל לברך על תפילין של יד, והמסקנה לא בטלנו את מנהג אבותינו, שוודאי יש להם על מה שיסמכו, וגם לא גרמנו לו שיפסיק ויברך אפילו ביום הראשון.
בתוך עמי, חלק ג', דף נ'-נא'. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)

subscribe
subscribe