הנה זאת חקרנוה מעלת ישראל ושבחם כי רב הוא, אשר חכמים יגידו, רבותינו זיכרונם לברכה במדרש, שהרבה בהמות היו לישראל ומפני שחבבו מאוד עצת קונם יתברך נשאו משארותם על שכמם. ... ולא חשו לבל יגעו בלבושיהם, שום מים ולכלוך, אשר כסף לא יחפוצו, וזהב לא יחשבו בו, כי במה נחשב הוא נגד אהבת המצווה, ואפשר שלזה רמז הכתוב לומר בלשון יחיד: 'וישא העם את בצקו' - שכולם כאחד, כאיש אחד חברים, לדבר מצווה נתכוונו בסגנון אחד, והיו לאחדים בתכלית כוונת חיבת המצווה שמשארותם של כל בני ישראל צרורות בשמלותם, הנחמדים מזהב ומפז, ומה גם כפי צורך העת והזמן בעת הוליכם לדרך. וחיבה יתירה נודעת להם, לא זו אף זו, שלא הניחום על בהמתם, רק מאהבת המצווה הוליכום על שכמם, נתקדשו בקדושת המצווה ובכתף יישאו.