חכם חיים יעקב ווארשאנו


מקצת שבחו

חכם חיים יעקב ווארשאנו נולד לאימו ולאביו חכם יוסף ווארשאנו בשאלוניקי העות'מאנית.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי שאלוניקי, והיה לתלמיד חכם, דרשן ומוכיח, מהזכה את הרבים בדרשותיו.
בשנת תקכ"ב (1762) יצא לאור בשאלוניקי ספרו 'תולדות יעקב' - פרשנות על התנ"ך עם הקדמת אחיו, חכם עובדיה ווארשאנו, מחבר הספר 'חזון עובדיה'. בשנת תקכ"ה (1765) יצא לאור בשאלוניקי ספרו 'יגל יעקב' - דרושים, ובשנת תקל"ב (1772) יצא לאור בשאלוניקי ספרו 'יעקב חבל' - פרשנות. כן הובאו דבריו בספר 'עץ חיים' לחכם אנג'ל בר חיים, שיצא לאור בשאלוניקי בשנת תקל"ב (1772).
חכם חיים יעקב ווארשאנו נפטר ביום שבת י"א טבת בשנת תקל"ד (1773)  
 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעלת מלמד תינוקות באמונה, המכוון לשם שמיים.
מלמד תינוקות באמונה ומכוון לשם שמים, יש לו כמה מעלות: א, שזוכה ומזכה. ב, יהנה מזיו השכינה. ג, אין חטא בא על ידו. ד, שלא יאבד מעלות אשר יש לו, מאחר שאין חטא בא על ידו. ה, שינצל מהגלות ומשטן ויצר הרע. ו, שימות בנשיקה. ז, שיאריך ימים. וזה למדתי מתורתו של הרב רבי יוסף אבן יחייא, זיכרונו לברכה ... בפירוש המקרא בספר דניאל וזה לשונו: 'ומצדיקי הרבים' - אשר בחייהם זכו ויזכו את הרבים, ייהנו מזיו השכינה במדרגה יותר גדולה, כי יהיה קירון פניהם 'ככוכבים לעולם ועד', כי לא יחטאו עוד, אשר לסיבת יאבדו מעלתם, ואדרבה, ישתלמו בשלמותם ההחלטי, בהעדר המונעים ומעיקים מהגלות ושטר ויצר הרע, וייפרד מחומרם אחרי ימים רבים בנשיקה בלי נזק וכאב כלל, ויתדבק בימין ה' יתברך נצח'. נמצא שהמצדיק את הרבים, יש לו כל אלו המעלות שאמרנו.
תולדות יעקב, דף כה עמו' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ב (1762).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אימתי מלכם של ישראל? – בזמן שהם באגודה אחד.
'ויהי בישרון' - כתב רש"י זה הבורא ברוך הוא, 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - כשהם באגודה אחת ובשלום, הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם. וזהו שאמר לדבריך. שאמרת שארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם, שהרי כך כתוב: 'מורשה' - היא ארץ ישראל מוחזקת, אם כן מקשה אני לך: למה לא נתן התורה הקדוש ברוך הוא לישראל בארץ ישראל, מאחר שהיא מוחזקת, לזה אמר: 'ויהי בישורון מלך' - רצה לומר: אימתי הוא מלכם של ישראל? - בזמן שהם באגודה אחת, ואם היה נותן התורה בארץ ישראל היו חולקים - זה יאמר בחלקי וזה יאמר בחלקי. לכן הצד השווה לכולם - במדבר.
תולדות יעקב, דף לז עמו' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ב (1762).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לקרוא הקורבנות מתוך הסידור, כדי שיהיה מכוון בהם.
'קחה לי עגלה משולשת' - אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: תקנתי להם קרבנות. אמר לו אברהם לקדוש ברוך הוא: נוח הדבר בזמן שבית המקדש קיים, שנוהגים הקרבנות, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות' - רצה לומר: התפילה שנקראת 'סדר', והיא במקום קורבן. ורמז לו שני דברים: אחד - פטירת הצדיק, דהיינו שאמרו זיכרונם לברכה, שמיכאל שר הגדול, מקריב נשמות הצדיקים - והיינו סדר הקרבנות. והשני - התפילה שהיא במקום קרבן, כאמור.
וזהו שרומז תיבת: 'כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים קרבנות' - רצה לומר שיהיו קוראים בהם מתוך הסידור, שהוא תוך המחזור, שאז ודאי יבוא לכוון בכוונת הלב, כמו שכתוב: 'אמר עם הספר, ישוב מחשבתו' - לכן יהיו קוראים בהם כדי שיהיו מכוונים בהם.
יעקב חבל, דף ו עמו' ב, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקל"ב (1772).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שילמד מחית השדה לעשות חסד, מבלי לקבל שכר.
'תכבדני חית השדה, תנים ובנות יענה. כי נתתי במדבר מים, נהרות בישימון, להשקות עמי בחירי'- יש להבין מה כוונת הפסוק, ועוד מהו שסמך לו פסוק: 'עם זו יצרתי לי'.
ונראה שיובן במה שכתב הרב בעל 'שבט מוסר', שהאדם יעשה חסד עם כל אדם, בין יקבל שכר על אותו החסד, בין לא יקבל. וילמד מוסד מחית השדה, שאינו מקבל שכר מן האדם, עם כל זה יעשה אופנים לעשות חסד עם האדם, דהיינו שיש מן חיה בעולם שקוראים אותה 'שאקה קושי' בלשון תוגרמה, ויש להם זפק גדול מאוד, ויש מדבר שאין בו מים כלל, ובני אדם שעוברים דרך שם, אינם מוצאים מים, ומתים שם חיות השדה, אבל החיה הזאת שקוראים לה שאקה קושי, הולכים למקום מים, וממלאים זפקם, ובאים למדבר, ושופכים לתוך גומות כדי שישתו בני האדם, העוברים דרך שם ויחיו, משום חסד. עיין שם.
זהו שאמר הנביא 'תכבדני חית השדה' - רצה לומר: חית השדה שקוראים לה שאקה קושי, דהיינו שנתתי במדבר מים 'להשקות עמי בחירי', אם כן 'עם זו' - רצה לומר: ומה חית השדה, שלא נצטוותה לעשות חסד, עם כל זה עושה חסד, אתם שנצטוויתם על אחת כמה וכמה. וזהו שאמר: 'עם זו יצרתי לי' - רצה לומר: שיצרתי לי כדי לעשות חסד זה עם זה, עד דרך 'אמרתי עולם חסד יבנה', שברא את העולם כדי שיעשו חסד, על אחת כמה וכמה.
תולדות יעקב, דף סח עמו' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ב (1762).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כבוד אביו, אף לאחר במותו, במה שנפקדת במוסר סיני.
'שמע בני מוסר אביך' - מה שנפקדת במוסר בסיני. רצה לומר: מוסר שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שזה המוסר נאמר בסיני, על דרך שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי את אשר איננו פה עמנו היום' - שכל אחד קבל חלקו בסיני. אם כן 'שמע בני מוסר אביך'.
וכן כתב רש"י זיכרונו לברכה, מה שאמר משה בכתב ועל פה, שגם זה 'מוסר אביך' הוא, ומפני זה אמר נמצאת עושה כיבוד אב ואם, רצה לומר: אם עשית כיבוד אב ואם, אף לאחר מותו, שזהו כבודו.
או יאמר באופן אחר, במה שכתב רלב"ג, זיכרונו לברכה, בפרשת 'וישמע יתרו', וזה לשונו: וראוי שתדע שכיבוד אב ואם, נוהג אפילו לאחר מיתה, כי בזה ישלם התועלת שאמר: 'למען יאריכון ימיך'. וזה שאם לא היה האדם מזדרז אחר מות אביו, לתת לאביו שהביאו לחיי העולם הזה, לא יזדרזו ללכת במוסרו ולא יזדרז מפני זה ללכת אחר מצוות ה' יתעלה'. נמצינו למדים מדברי הרב, שהאדם הלוקח המוסר אביו לאחר מיתתו, הוא פתח פתוח לקיים מצוות ה', שכל אדם ידריך את בנו בדרך ישרה, שיקיים את מצוות ה', לכן נראה כוונת המאמר: 'מוסר אביך' - אפילו לאחר מיתתו נמצאת עושה כיבוד אב ואם, רצה לומר, כבוד ה', דהיינו המצווה, שהיה אביך מדריכך, ועכשיו שלקחת מוסרו, בוודאי שתעשה מצווה.
יגל יעקב, דף יז עמו' ב – יח עמ' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ה (1765).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אף שעשה תשובה, ולא בא, לא יתייאש מן הגאולה.
'יום נקם בלבי, ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוזר' - רצה לומר: כבר עבר זמן היום אחד, דהיינו אלף שנים, שיומו אלף שנים 'ושנת גאולי באה'. אם כן, למה לא בא המלך המשיח? לזה תירץ: 'ואביט ואין עוזר' - רצה לומר: שכבר נשבע שיבוא על ידי תשובה, אם כן ואביט ועוזר אין, וגם אין סומך. אם כן, וכאן הבן שואל, כיוון שאין עוזר וסומך בוודאי, חס ושלום, שנתייאשו ישראל מן הגאולה. לזה תירץ ואמר: אל תיראו 'וחמתי היא סמכתני' - רצה לומר על דרך הרב זיכרונו לברכה כיוון שסמך-מם עולה לגדולה ביותר, ואומר שהוא לבדו בעולם, אז הקדוש ברוך הוא כועס בו ומפילו מלפניו, ואז הגאולה באה.
תולדות יעקב, דף סח עמו' א, דפוס רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שלוניקי, תקכ"ב (1762).