חכם יעקב טולידאנו


מקצת שבחו

חכם יעקב טולידאנו, המהרי"ט, נולד לאמו ולאביו חכם משה טולידאנו בשנת ת"נ (1690) במכנאס במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו הדיין, חכם משה טולידאנו. גדל בתורה וביראה על ברכי רבו, בן דודתו, החכם משה בירדוגו, המשבי"ר. כתלמיד היה מחכים את רבו בשאלותיו, ורבו הביא הערותיו בספרו 'ראש משבי"ר'. הוא שקד על לימודו בעמל רב, ונודע בתפיסתו המהירה ובהבנתו המעמיקה. הוא סיים את התלמוד כולו, בעיון רב, יותר משש פעמים, וכתב חידושים רבים החודרים לעומק הפשט. 
בשנת ת"ץ (1730) מונה לדיין, והצטרף לשלושת אחיו, שאף הם שימשו כדיינים: חכם חיים טולידאנו, חכם ברוך טולידאנו, שזכה ועלה לארץ ישראל, וחכם אהרון טולידאנו. בשנת תצ"ו (1736) מונה בידי ראשי הקהל להנהגת הקהילה, ושמש כאחראי על השחיטה ועל החברה קדישא. הוא עמד בראש ישיבה במכנאס, ולאחר פטירת אחיו, חכם חיים טולידאנו, נחשב חכם יעקב טולידאנו כראש הפוסקים בכל ערי המערב.
חכם יעקב טולידאנו חיבר ארבעה ספרים, שלא זכו לצאת לאור בחייו: 'אהל יעקב' - פירוש רש"י על התורה; 'ברית יעקב' - שיטה בלימוד התלמוד ומפרשיו; 'רוח יעקב' - דרושים על אגדות התלמוד; וספר שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך. חלק מתשובותיו הודפסו בספריהם של חכמי המערב.
חכם יעקב טולידאנו נפטר ביום י' באייר תקל"א (1771), ומנוחתו כבוד בעיר מכנאס.
לאחר פטירתו יצא לאור ספרו 'אהל יעקב' מכתב ידו בשנת תשנ"ז (1997) בירושלים.

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אות שיהיו ישראל זכאים עד סוף כל הדורות.
'במה אדע כי אירשנה' - ומהרש"א זיכרונו לברכה כתב, שיצא להם זה משכתוב: 'כי אירשנה' ולא כתוב 'כי תתננה לי', כמו שאמר ה': 'לך אתננה'. ... והיינו 'כי אירשנה' - מלשון גירוש וגלות, כמו 'כי אוריש גוים מפניך', ורצונו לומר, שבזמן שאירשנה מן הארץ בגלות, במה אדע שיתקיימו? - ואמר לו: 'קחה לי' - שבלא הקרבתם, אלא בקיחה בלבד, בדברים, כמו שכתוב: 'קחו עמכם דברים', ובהם יתקיימו בגלות...
שאמר לו: 'אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה' - דווקא, והבטיחו זו בלשון חביבות של ירושה, כמו שאמר: 'תורה ציוה לנו משה מורשה' - כלומר שאין לה הפסק עולמית, ואפילו לא יהיו ישראל זכאים, לא יחליפם באומה אחרת. אז שמח בלבו, ושאל לו אות על זה, ואמר לו: הודיעני נא, באיזה זכות 'אירשנה' לעד, כי אי אפשר שיהיו ישראל זכאים בכל דור ודור, וזהו שלא אמר בקצרה 'במה אדע' סתם, אבל דקדק שאלתו בדקדוק ואמר: 'במה אדע כי אירשנה' - ירושה עולמית, שאין לה הפסק, כי זה אי אפשר שיהיו ישראל זכאים לעד סוף כל הדורות. והשיבו הקדוש ברוך הוא: בזכות הקרבנות, אפשר להתקיים דבר זה, כי אף בזמן שאין בית המקדש קיים הרי אמרו: 'זאת התורה לעולה' - כל העוסק בתורת עולה, מעלה עליו הקדוש ברוך הוא כאילו הקריב לפני כל אותם קרבנות.
אהלי יעקב, כרך א: בראשית, עמ' פז, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אות שיהיו ישראל זכאים עד סוף כל הדורות.
'כי גרים הייתם בארץ מצרים' - כוונתו, שלא תפרש, שהכתוב נותן לו טעם למצווה זו, ואמר הטעם שאני מצווך, שלא תונה הגר משום 'כי גרים הייתם' - משמע מזה, שאם לא היינו גרים במצרים, היה מותר להונו?! - וזה אי אפשר. לזה תירץ שכך אמר: 'וגר לא תונה' - משום שאונאת דברים אסורה מצד עצמה, בין לגר בין לתושב שכמותך. אבל מכל מקום אמר המקרא: תמה אני עליך, איך יש לך פתחון פה להונו במום שבך, כי גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות על פיך, אבל אינו טעם לעיקר המצווה. וכך אמרו בסוף 'פרק הזהב': מהו שכתוב 'וגר לא תונה כי גרים' – שנו, רבי נתן אומר: מום שבך וכו', וזהו כמו שאומרים אנשים שמי שיש לו תלוי, לא יאמר: תלה לי דג זה, שכל שם תלייה גנאי הוא לו. עד כאן לשונו.
אהלי יעקב, כרך א: בראשית, עמ' פז, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא ירע לבבו, שנותן בסתר, שמא יחשדו בו שלא נתן.
'נתון תתן לו' - בינו לבינך'. קשה? - למה לא פירש כן, בפסוק שלמעלה ממנו: 'כי פתוח תפתח את ידך לו' ויפרש בינך לבינו? - ואפשר שכאן כתוב: 'לו' 'לו' - שני פעמים. ועוד יש לומר, שרש"י כוונתו לפרש אומרו: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - שהוא פסוק יתר, שאם כוונת הכתוב להזהירו, שלא יהא רע לבב, ולא יאמץ את לבבו, הרי כבר כתוב: 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ'. לזה תירץ שאותו 'נתן תתן לו' - היא אזהרה אחרת, שייתן הצדקה בינו לבינו. ועכשיו בא על נכון: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - כדי שלא ליתן לבעל הדין לחלוק ולומר, הנח לזה שכשאני נותן בפרהסיה, אל ירע לבבי, כיוון שעל העולם רואים אותי, שאני מנותני צדקה, אבל עכשיו שהוא מזהירו שלא יתנה, אלא בינו לבינו, ודאי יש מקום שירע לבבו, כי יחשדוהו בני אדם, שמעולם לא נתן צדקה. וזה בא להבטיח הכתוב כי 'לא ירע לבבך בתתך לו' - דווקא, בינו ובינו, כי אדרבה, 'בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך', עשה מצווה בסתר, וה' מכריז עליך בגלוי. וקל להבין.
אהלי יעקב, כרך ג: במדבר-דברים, עמ' עה-עו, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד נס המצוות שבהם, שאין אש גיהנם שולטת בפושעי ישראל.
'פושעי ישראל, אין אש של גהינם שולטת בהם, קל וחומר ממזבח הזהב'. - קצת קשה? - מדוע לא לומד תלמיד חכם גם כן ממזבח הזהב? ועוד קשה, מה ראיה מביא ממזבח הזהב? - שההוא דרך נס היה, ואין ראיה מן הנס. ואפשר שכך אמר עתה: ומה מזבח הזהב שאין לו שכר ועונש, אפילו כך עשה בו הקדוש ברוך הוא נס, פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון, לא כל שכן, שיעשה לה ה' נס, שלא יישארו בגיהנם, אלא אברהם אבינו מעלה אותם, כמו שכתבו התוספות.
ובזה מיושב מה שמביא ראיה ממזבח הזהב, שהגן עליו ה', שלא חסר מהזהב כלום, כל שכן שהמצוות יגנו על הפושעים, שלא תשלוט בהם האש לכלותם, ותכף שולח להם את אברהם להעלותם. ובזה נח גם מה שהקשינו: מדוע לא לומד תלמידי חכמים גם ממזבח הזהב, משום שאין פירוש 'שולטת בהם' של תלמידי חכמים כאותה של פושעי ישראל, שאותה של תלמידי חכמים הוא מצד הטבע, על ידי שגופם אש, אין האש שולטת בהם לכלותם, כסלמנדרה, שהיא סגולה בדרך טבע. אבל אותה של מזבח הזהב אינה אלא דרך נס, ולזה אמרו, שכל שכן שפושעי ישראל שמלאים מצוות, שיעשה להם נס.
ברית יעקב... על רוב מסכתות הש"ס, סדר מועד, עמ' שי"ג, הוצאת 'אהבת שלום', ירושלים, תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד 'הנה באהל', צנועה היא, וזכתה מן הדין, שתיטול שכרה.
'והנה בן לשרה אשתך' - שהיה לו לומר: והנה בן לך, וכמו שהקשה בזוהר גם כן. ובזה יתיישב, והוא שהמלאכים רצו לבשר לאברהם בבנים, ולזה שאלו לו תחילה: 'איה שרה אשתך' - היכן היא יושבת? אם ירכתי ביתך או היא פעם בחוץ, פעם ברחובות, שאם לא כן - לא תזכה לבנים. ולזה השיבם אברהם: 'הנה באהל' - צנועה היא. ואז כשהשיבם כך, אמרו לו: אם כן זכתה מן הדין: 'שוב אשוב' וכו' 'והנה בן לשרה אשתך' - דווקא, בזכותה ובשבילה, כי בדין הוא שתיטול שכרה.
אהלי יעקב, כרך א: בראשית, עמ' קח, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מפני כתונת פסים של יוסף, שלא ישנה בן אחד בין בניו.
מדרש ילקוט: אמרו 'פסים' - על שם צרותיו: פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים - כלומר שעל ידי הכתונת פסים, נתגלגל לו כל הרעות והצרות אלו, שלעולם אל ישנה אדם, בנו בין הבנים, ולכן נרמז בתיבת: 'פסים' צרותיו - לרמוז כי הוא הגורם לכל זה, שנמכר הרבה פעמים.
אהלי יעקב, כרך א: בראשית, עמ' רלא, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ז (1997).