חכם חיים כהן אלחדד


מקצת שבחו

חכם חיים כהן אלחדד נולד בשנת תרע"ה (1915) לאמו מרת עיישה ולאביו חכם אברהם כהן במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם אברהם כהן אלחדד, שהיה רב כפרו, ועסק בכל מקצועות הקודש, ופרנסתו מצא כיצרן נעלי עור. סבו הוא הדיין החכם יוסף כהן אלחדד.  
חכם חיים כהן אלחדד גדל בתורה וביראה, אך בעניות רבה. בשל קשיי הפרנסה, נאלץ לצאת לעבודה, כבר בקטנותו.
בשנת תרפ"ה (1925), והוא כבן עשר, נשלח ע"י אביו לעיר הגדולה כדי ללמוד בישיבה, ולרשותו רק בגדו שעליו. 
חכם חיים כהן אלחדד נשא לאישה את מרת ימנה, בת החכם יהודה עמר. לפרנסתם היה מלמד תינוקות.
לקראת העלייה לארץ ישראל, עבר עם משפחת לקזבלנקה, שם שהה במשך כשנתיים. לאחר עלייתם התגוררו במחנה 'שער עליה' ליד חיפה. בשנת תשי"ג (1953) היה ממייסדי מושב זרועה, סמוך לרצועת עזה, שנוסד ע"י עולים ממרוקו. בשנת תשי"ד (1954) היה ממייסדי מושב קלחים. לבסוף עבר למושב אשבול, ושימש רב המושב.
חכם חיים כהן אלחדד חיזק את החיים הרוחניים במושב. הוא היה מקבץ נערים ומבוגרים ללמוד הלכה ופרשת שבוע. הנהיג לקרוא עם הציבור בספר הזוהר בכל מוצאי שבת, ועסק בכל מקצועות הקודש. שוחט ובודק, מוהל וסופר סת"ם. ביתו היה פתוח לכל שואל, והיה שולח לכל נזקק די מחסורו. היה נוהג להקדים תפילה לכל מצווה, וחיבב מאוד את פיוטים. הוא אסף בכתב ידו ספר פיוטים, בתוכם פיוטים שחיבר בעצמו, ופיוטים שחיבר אביו. מתוך ספרו היה משורר בשמחות, בביתו ובבית הכנסת. היה מתעורר בראש אשמורות, והיה עורך תיקון חצות בבכי, וממשיך בלימוד תורה עד אור הבוקר. ביוזמתו הוקם בית הספר הדתי האזורי. שירת את הציבור בפנים שוחקות, השכין שלום בין איש לאשתו, והיה מכניס אורחים. הגם שהתגורר בבית בן שני חדרים. 
חכם חיים כהן אלחדד נפטר ביום כ"ח בשבט תשנ"ג (1993). הוא השאיר אחריו כתבי יד, חלקם ביהודית-מרוקאית. בשנת תשס"ה (2005) יצא לאור ספרו 'נשמת חיים' בידי בנו, חכם יצחק כהן, רב שכונת שמואל הנביא בירושלים. 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שעיקר חוקת התורה היא ללמד לאחרים דרך ה'.
'זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר' - פירש רש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה, ומה טעם יש בה כתוב בה חוקה? - גזירה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה. הקשו המפרשים, היה לו לכתוב: זאת חוקת הפרה ולא 'חוקת התורה', ועל דרך המוסר נוכל לומר, שידוע שיסוד המצווה, ללמוד וללמד לאחרים, ולא יאמר אדם די לי להשגיח על עצמי, ומה לי להשגיח על אחרים, אלא צריך להשגיח גם על אחרים. וכן אמר הנביא ירמיה: 'אם תוציא יקר מזולל'. ואם כן, יכול להיות שכן הוא פירוש המקרא: 'זאת חוקת התורה' - 'זאת' עיקר 'אשר צוה ה' לאמור לאחרים - ללמד לאחרים דרך ה'.
נשמת חיים, עמ' קמג, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שברא העולם בשביל אשת עובדיה שעשתה חסד גדול.
'לא נברא העולם אלא בשביל אשת הנביא, שנאמר: 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע' - צעקה לאל שיושיע אותה. ... הקדוש ברוך הוא כשרצה לברוא את העולם, ראה שלשה דורות, שעתידים לצאת לעולם ולהחריבו, הסכימה דעתו שלא לברוא את העולם, עד שראה אשת עובדיה הנביא עתידה לצאת בעולם, הסכימה דעתו לברוא את העולם'. ... ולא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בחסדו הגדול, ומי שאינו גומל חסד, שעושה לו הקדוש ברוך הוא, הוא מאבד כל העולם כולו.
וזה כוונת המדרש: 'לא נברא העולם אלא בשביל אשת עובדיה' - שעשתה חסד גדול, שראוי העולם להבראות בשבילה, לכך ברא הקדוש ברוך הוא עולמו בשבילה. אבל דורות אחרים, שהם דור המבול, ודור סדום, ודור מצרים, עקרו חסד מן העולם. ... עד שראה אשת עובדיה שהיא עתידה לצאת בעולם, אמר בשבילה אברא את העולם, ובשעה שבאו הנושים לקחת את שני ילדיה צעקה לאל שיושיע אותה.
נשמת חיים, עמ' קמט-קנב, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאף אם חברו הרע לו, לא ימסור דינו לשמים.
למה נסמכה פרשת 'אתם נצבים' לקללות? - לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ מארבעים ותשע שבתורת כוהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו?! התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים' - הרבה הכעסתם למקום, ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו'.
והנה לכאורה לפי זה היה לו לומר: 'אתם נצבים היום כולכם' ותו לא, ומהו 'לפני ה'? - אבל הנראה שמשה רבינו, עליו השלום, אמר להם דבר בטעמו, בדרך מוסר, שיהיו כולם אגודה אחת, לאהוב את ה', ולא יהיה ביניהם פירוד, חס ושלום, ואפילו אם חברו הרע לו, אל ימסור את דינו לשמים. ולפיכך פירט: 'מחוטב עציך עד שואב מימיך' - לרמוז לאחדותם, וכולם חשובים לפני ה'. על כן אמר להם: 'אתם נצבים היום' - דעו לפני מי אתם עומדים? - 'לפני ה'', שהוא 'א-לוהיכם', והוא הנותן לכל איש ואיש די מחסורו ומשביע לכל חי.
נשמת חיים, עמ' קמז-קמח, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד על הרים רגלי מבשר, שלא יבשרם בפתע פתאום.
'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך א-לוהיך'. וקשה אריכות הלשון, היה לו לומר: 'רגלי מבשר אומר לציון מלך א-לוהיך'? - אלא יובן על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שהבא לבשר את חברו טובות, אל יבשר אותו בפתע פתאום, אלא יתחיל לדבר עימו דברים אחרים, וירחיב העניינים, ואחר כך יבשר אותו. וזה מה שאמר הכתוב: 'מה נאוו על ההרים רגלי מבשר' - נאה לו לאליהו, שיבשר על בוא משיח בן דוד ועל הגאולה, שזה יתחיל שלב אחר שלב, מעט מעט. 'משמיע שלום' - אל תפחדו ואל תיראו, שאני מבשר אתכם.
נשמת חיים, עמ' קנה-קנו, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שיבטל עונשו של האב בברית בנו, ובו ביום יקרא בתורה.
'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'. - רמז לדיני המילה: 'ואלה' - וחייב אדם למול הבן. 'שמות' - שנים מילה ופריעה תעשה. 'בני' - בתער נאה יפה. 'ישראל' - יזמין שכניו רעיו אוהביו למילה. 'הבאים' - הבן ברית אב יבטל עונש. 'מצרימה' - מוהל צריך רחיצת ידיו מאחר המילה. 'את' - אליהו תשבי. 'יעקב' - יבוא על קדושת ברית. 'איש' - אביו יברך שהחיינו. 'וביתו' - ובו ביום יקרא תורה ומשנה. 'באו' - ברוך א-דוני ויקדשהו.
נשמת חיים, עמ' קלג, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שיקנה דירה שאינה הדורה משיגור בשכירות בדירה הדורה.
אמרו בפסחים: 'אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן, משמו של רבי יהודה בר אלעאי: אכול בשר ושב בצל, ואל תאכל אווזים ותרנגולות, ויהא לבך רודף עליך, פחות ממאכלך תשתה, ותוסיף על דירתך'. עד כאן לשונו. המכוון במאמר הנזכר לעיל, למעט מרדיפת תאווה, ובזה יוסיף על דירה שתרחיב דעתו, כי שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלווה ושלום, שבזה תהיה דעתו מיושבת, ובפרט בדירה שלו, ואם היא בקניין אצלו, אפילו אינה הדורה ביותר, ולא בדירה שכורה, ואפילו היא הדורה ומהודרת. לפיכך כדאי לו לאדם, שיהיה מחשב תמיד את ההוצאות שלו, ויחסוך מעט מעט, בשביל לקנות בית דירה משלו.
ועוד יש נוי לדירה שיהיו דלתות ביתו פתוחות לרווחה בפני כל אדם, יברכוהו בכניסתם וביציאתם, וגם יהיה בית וועד לחכמים שבשעה שחכמי המקום ירצו לעשות ישיבה אז אומרים 'נלך לבית פלוני'. ומספרים עליו שעינו יפה עם החכמים ועם האורחים.
נשמת חיים, עמ' קסג-קסד, הוצאת יצחק כהן, ישראל, תשס"ה (2005).