חכם יעקב ש' קצין


מקצת שבחו

חכם יעקב ש' קצין נולד לאביו החכם המקובל שאול קצין ולאמו אלטון בשנת תר"ס (1900) בירושלים.
ראשית תורתו למד מאביו, החכם המקובל שאול קצין, ובהמשך למד בישיבת 'אוהל מועד' מפי ראש הישיבה, החכם רפאל שלמה לנייאדו. בשנת תרע"ז (1917), טרם סיום מלחמת העולם הראשונה, פרצה מגפת טיפוס בירושלים. במגיפה נפטרו אביו ואמו, ומערכת העיכול שלו נפגעה קשות, ומאז סבל ייסורים במשך שנות חייו.
בשנת תרע"ט (1919) נשא לאשה את מזל טוב בת החכם המקובל שלום הדאיה.
חכם יעקב ש' קצין היה שמשם של אב בית הדין החכם אברהם עדס, ובנו החכם יעקב עדס, ושל זקן מקובלי אותו דור, החכם חיים שאול דוויק, וקיבל מהם את יסודות הקבלה. בשנת תרפ"ג (1923) הוקמה ישיבת 'פורת יוסף', והוא החל ללמוד וללמד בישיבה. הוא הצטרף לחבורת לומדי הקבלה מפי החכם המקובל סלמאן אליהו והחכם המקובל אפרים הכהן. את יסודות הפסיקה למד מפי ראש הישיבה, החכם עזרא עטייה.
חכם יעקב ש' קצין הקים את ישיבת 'גן לבנון' ועמד בראשה. הוא חיבר קונטרס בשם 'תוכחה מגולה', ובשנת תרפ"ה (1925) הוציא לאור את ספרו 'אור הלבנה', ובשנת תרפ"ו (1926) 'יסוד האמונה'. בשנת תרפ"ח (1928) הוסמך לדיינות ע"י הראשון לציון החכם יעקב מאיר והרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק. הוא מונה לדיין בבית הדין של העדה הספרדית. חלק מתשובותיו מתקופה זו, פורסמו בספר 'קציני אר"ץ', וחלק בספר 'ודבר שלום'. 
בשנת תרצ"ב (1932) יצא בשליחות לארצות הברית ולמצרים, לאחר חזרתו לארץ ישראל, יצא עם משפחתו, בשנת תרצ"ג (1933) לניו-יורק לשמש רב קהילת יוצאי סוריה, ועמד בראש בית הכנסת 'מגן דוד' בברוקלין.
בהמשך ייסד קהילה נוספת ליוצאי חלב בברוקלין בשם 'שערי ציון'. הוא שימש בכל מקצועות הקודש רב ודיין, מורה ומחנך, שוחט ומוהל, ושירת את קהילתו בנאמנות כשבעים שנה.
חכם יעקב ש' קצין נפטר ביום ג' בטבת תשנ"ה (1994) והובא למנוחות בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אף שקבע עיתים לתורה, אינו נפטר אם היה פנוי לזמן ידוע.
ילמד האדם מוסר השכל, וילבש חרדה לעמוד על המשמר, ללחום הזה נגד היצר הרע, לקבוע עתים לתורה. ולא יבטלם בשום אופן, אף אם יזדמן לו ריווח גדול. ואף גם זאת, לא יחשוב שיצא בזה ידי חובתו, אלא שאם יזדמן זמנים אחרים, חייב ללמוד בהם בתורה כפי יכולתו, ואל יאמר כבר קבעתי עתים לתורה ונפטרתי, ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל הקובע עתים לתורה - מפר ברית התורה, שנאמר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. אלא שלכאורה מאמר זה תמוה, וכי מפני שקבע עתים לתורה, והוא מפר ברית, ומה יש לו לעשות?! - ואדרבה, תחילת דינו של אדם 'קבעת עתים לתורה'.
אבל הנראה שלעולם חייב אדם לקבוע עתים לתורה, זהו תחילת דינו של אדם, ושואלים אותו 'קבעת עתים תורה, או בטלת מעסק התורה לגמרי'. אבל אם המצא תמצא בידו, שהיה פנוי לזמנים ידועים, ולא עסק בהם בתורה, אף שקבע עתים לתורה ולא בטלם, לעתיד לבוא ייענש על זה, והוא נקרא 'מפר ברית', כי התורה ניתנה לישראל להגות בה יום ולילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'.
קציני ארץ, עמו' ר"צ, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד אותו על ידך - שלוש תועלות במצוות הנחת התפילין.
'והיה לך לאות על ידך' - שנמשך ממנה שלוש תועליות גדולות במושב שלושה כאחד. ראשונה: מסלקת ממנו מחשבות רעות, ולא יבוא לעשות רע. ועוד שנית: 'למען תהיה תורת ה' בפיך' - שיהא נחשב לך כאילו עוסק בתורה. ועוד שלישית: 'כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים' - שעל ידי זה מקרב הגאולה. כי כמו שביציאת מצאים הוציאנו ה' ביד חזקה, כן הקרוב יוציאנו ביד חזקה, ויגאלנו גאולת עולם, ויקבץ נדחינו, וישלח לנו משיחנו, ויבנה בית קדשינו ותפארתנו במהרה בימינו אמן.
קציני ארץ, עמו' רפה, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהמחזיק ביד תלמיד חכם זוכה שלא ייפול ביד אויביו.
הבטיחו רבותינו זיכרונם לברכה, למחזיק ביד תלמיד חכם, שלא יארע לו שום נפילה בהיותו במלחמה, וזוכה שלא ייפול בחרב ונוצח במלחמה, כמו שכתב בספר 'תורה וחיים' למורנו הרב רבי חיים פלאג'י, משם הרב 'מדרש תלפיות' דף קלח עמוד א', עיין שם. ולעניות דעתי שהוא מידה כנגד מידה, שכמו שהוא החזיק ביד תלמיד חכם, שלא ייפול בצרת העוני והרעב, כן הוא זוכה להתחזק ולא ייפול ביד אויביו במלחמה. וקל להבין. ועל ידי זה שהוא מחזיק ביד לומדי התורה, מעלה יתירה נמצא בו, שזוכה למהר קרן הישועה וביאת הגאולה ... גם זוכה המחזיק, שניצול מהייסורים, כמו שכתב הרב 'יפה תורה'.
קציני ארץ, עמו' רצ"ט, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שתהיה מידת הצדיק כפרה להם כמקיז דם בזרועו.
ידוע מרבינו האר"י, שעל ידי שאוהב לכל ישראל, וגומל חסד עמהם, נעשה עמהם כגוף אחד, ויש לו חלק עם כל ישראל במצוות שהם עושים, כמובא ב'שער הגלגולים', שכולם קישור אחד, כמו שכתוב 'בשבעים נפש', והם ערבים זה לזה. ובזה לא יקשה מאמרם זיכרונם לברכה, שאם הדור חטאו - הצדיק מה עשה?! - שכולם קשורים זה בזה. ... שזוהי כוונת ישעיה, שהיה מתרעם על ישראל, מצד עצלותם בהספד הצדיק, ואמר להם: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב' - להרגיש ולמצטער על מיתתו, וזו הוכחה שאין להם אחדות זה עם זה, וזה גורם להם לחייבם כמאמרם זיכרונם לברכה, כל המתעצל וכו', שנראה שאין לו קישור עמו, ומפני זה גם אנשי חסד, כלומר בעלי גמילות חסדים נאספים לא עלינו, הכוונה שאף שמידת גמילות חסדים היא הוכחה על היותם כולם כאיש אחד, כמו שכתב רבינו האר"י, ומן הראוי היה שתחשב להם מיתת הצדיק לכפרה להציל ממוות נפשם, עם כל זה הם נאספים גם כן, לפי שבטלה אצלם סגולת הגמילות חסדים להחשיבם כגוף אחד, שתהיה מיתת הצדיק כפרה להם כמקיז דם בזרועו, יען כי סתירתה בצדה, שלא נצטערו על מיתתו וזה יורה פירוד.
קציני ארץ, עמו' שכ - שכא, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהשירה היא יסוד קדושה וסגולת הנבואה.
יסוד הקדושה וסגולת הנבואה, היא על ידי שיר ושבחה, הלל וזמרה, ניגונים ופיוטים, קרוב"ץ - קול רינה וישועה באהלי צדיקים, ככתוב במלכים: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. וכמפורש בתורה 'אז ישיר משה ובני ישראל'. וכן שירת מרים וישראל, וכן שירת ישראל על הבאר, ועוד, ועוד.
וכל הנביאים לא שרתה עליהם נבואה רק באמצעות הניגון והשיר. וזהו טוב טעם אדוננו דוד המלך עליו השלום בשירותיו וזמירותיו בתהלים. ואחריו שלמה בנו בשיר השירים, שהיא סגולה אופיינית להשראת נבואה ורוח הקודש. גם ידוע שהמלאכים ושרפים וחיות ואופני הקודש, משבחים בשיר והלל ליוצר בראשית, כסידור רבותינו אנשי כנסת הגדולה בתפילת יוצר, 'תתברך לנצח וכו', יוצר משרתים וכו', וכולם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה' וכו'. ... ולכן היו הלויים בבית המקדש משוררם על הדוכן בכל יום, לשבח לאדון העולם. וכן גם באלפי שנות הגלות, בתקופת משוררי ספרד תור הזהב, עמדו משוררים גדולים ועצומים, להלל ולזמר ליוצר בראשית, להזריח אור נחמה על נפשות עם בני ישראל העגונות, ולעוררם לתקוות הגאולה ולחיבת ארץ ישראל, כידוע משירי הפייטן הלאומי רבי יהודה הלוי זיכרונו לברכה ורובי המשוררים ... וידוע הדבר מוסכם ומוחלט, שזה דווקא בלשון הקודש, שפתינו היקרה מפז נבחרה, ולא חלילה לשורר שירי עגבים, באיזה שפה שהיא, כי הוא עוון פלילי, שמגרה יצר הרע בלב השומעים, כידוע מראשונים ואחרונים.
קציני ארץ, עמו' שלה - שלו, מכון 'אהבת שלום', ירושלים, תשנ"ה (1995).