חכם מאיר בניהו


מקצת שבחו

חכם מאיר בניהו נולד לאמו ויקטוריה ולאביו, הראשון לציון, חכם יצחק ניסים, בשנת תרפ"ז (1926) בירושלים.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, הראשון לציון, חכם יצחק ניסים. ראשית תורתו למד בבית הספר 'דורש ציון'. המשיך את לימודיו בישיבת 'קול תורה'. וכשבגר למד בבית המדרש למורים 'המזרחי'. בשנת תש"ד (1944) הוסמך כרב שכונה, ומונה לשמש רב שכונת רוממה בירושלים. 
חכם מאיר בניהו נשא לאישה את מרת סנדרה ונולדו להם חמישה ילדים.
עוד בצעירותו התבלט ביכולותיו לפענח כתבי יד עתיקים, מקורם ועניינם, ובשנת תשי"א (1951) החל לשמש מזכיר מדעי של מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל, והיה עוזר מחקר של נשיא המדינה יצחק בן צבי. חכם מאיר בניהו ליקט במכון אוסף עשיר וייחודי של אלפי ספרים, כתבי-יד, תעודות וצילומים של מקורות היסטוריים נדירים. לימים, ניהל את המכון, והקים מוסד להכשרת סטודנטים להתמחות בחקר תולדות קהילות ישראל במזרח. הוא יזם וערך את כתב העת 'ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח'. בשנת תשי"ח (1958), 294 דפים מתוך 'כתר ארם צובא', שנעלם עשר שנים קודם לכן, ניצלו והגיעו לירושלים. חכם מאיר בניהו היה אמון על שמירת דפי הכתר ומחקרם.
בשנת תשכ"ה (1965) במקביל לפעילותו במכון, קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית על עבודת המחקר, שכתב על תולדות האר"י. הוא המשיך בקריירה אקדמית כמרצה וחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. בשנת תשמ"ה (1985) החל לשמש ראש מכון המחקר, ובית ההוצאה של 'יד הרב ניסים' בירושלים. במסגרת זו הודרו ויצאו לאור 90 ספרים, 6 כרכים של ספר הזיכרון לאביו, הראשון לציון חכם יצחק נסים, וכן 15 כרכים של כתב העת 'אסופות', העוסק בכל תחומי המחקר של מדעי היהדות.
חכם מאיר בניהו חיבר עשרות ספרים ומאות מאמרים, ובתוכם ספרו 'מרביץ תורה' - במוסדות הקהילה בספרד, תורכיה ובארצות המזרח, שיצא לאור בשנת תשי"ג (1953), ספרו 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי', שיצא לאור בשנת תשי"ט (1959), וספרו 'רבי אליהו קפשאלי, איש קנדיאה, שיצא לאור בשנת תשמ"ג (1983).
חכם מאיר בניהו נפטר ביום ב' באייר תשס"ט (2009) ומנוחתו כבוד בהר הזיתים. אומנם, מרבית חייו לא שימש אך זכותם של חכמי הספרדים, שקיבץ והוציא לאור תורתם, תולדותיהם ופועלם, עומדת לו, לדור ודור.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שכינוי הרב הוא 'מרביץ תורה', שכל עיסוקו במשפטי התורה.
'חכם הקהל' היתה לו סמכות לדון בעניינים המשפטיים של אנשי קהלו, לקבוע עמדה בסדרי הקהל מצד אחד ולדרוש בשבת ובמועד ולהחזיק בישיבה מצד שני. רב זה הוא 'החכם' (עד היום לא ייקרא בתואר זה בקהילות הספרדים והפורטוגזים באנגליה ובהולנד כי אם הרב הראשי), 'חכם הקהל', 'מורה הוראה', 'מורה צדק', 'חבר עיר' (רק במקרים מועטים), 'מאריה דאתרא'. לעתים הוא לבדו ייקרא 'החכם השלם', אולם התואר העיקרי שבו כונה במרבית הקהילות - הוא 'מרביץ תורה'. תואר זה נובע מכך שכל עיסוקו של הרב, אינו אלא ב'משפטי התורה': ההוראה בדיני איסור והיתר, המשפט, הדרשות, ההוראה לתלמידים, סידור התקנות - מבוססים כולם על יסוד התורה.
'מרביץ תורה', דף יא, ירושלים, תשי"ג (1953)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד פדיון שבויים בתלמיד חכם ובבחורה יפה למעלה משורת הדין.
מחיר השבויים היהודים היה יקר, שכן גלוי היה וידוע שהקהילות היהודיות, תיתנה כל אשר תשיג ידן, כדי לפדותם. ברם, הלכה רווחת היא בישראל ש'אין פודים את השבויים, יותר על כדי דמיהן, מפני תקנת העולם'. חברות פדיון שבויים קבעו שיעורים, ושקדו שלא להוסיף עליהם, אבל אם היה תלמיד חכם חשוב נהגו בו לפנים משורת הדין. הוא הדין בבחורה יפה, שהשבאים היו תובעים במחירה כסף רב. מאמצים מיוחדים נעשו לשחרור נשים וילדים - נשים שמא ייטמאו, וילדים שמא יעבירום על דתם.
היחסים שבין יהודי יוון ליהודי איטליה, דף 41 תל אביב, תש"ם (1980)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' הגאולה האמיתית כרוכה בגילוי המאור שבמורשת העבר
את הארץ יש לבנות ולחדש פני האדמה. אבל יש גם לפענח ספונותיה, ולחקור על אשר נידח ממנה. את בניה שאבדו בארץ אשור, ונדחו לארץ מצרים - יש להעלות. אבל יש גם לגלות את המאור שבהם, את מורשת העבר לצורך העתיד, הישן לצורך החדש ולמזגם.
יצחק בן צבי הנשיא, דברים שאמר מאיר בניהו, ביום השלושים לפטירתו, דף ו', מכון בן צבי, תשכ"ג (1973)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבלבול הלשונות והמבטאים היא קבוץ הגלויות האמיתית.
חיבה יתרה נודעה מן הנשיא המנוח לירושלים שבה עשה רוב שנותיו ולא מש ממנה. ירושלים ש'שם עלו שבטים', שכן בקרבם והתוודע אליהם. ביקש לחקור את השוני, ומצא את המאחד והמשותף: 'בשום מקום אחר בעולם, כתב בשנת תרע"א, אין למצוא דמיון לאותה ערבוביית הצבעים, הטיפוסים והמלבושים, לאותו בלבול הלשונות והמבטאים, שאתה שומע בירושלים על כל צעד ושעל. אכן זה הוא קיבוץ גלויות אמיתי ... מאחורי הלבוש החיצוני עוברת כחוט השני הכרה עמוקה של אחווה לאומית'
יצחק בן צבי הנשיא, דברים שאמר מאיר בניהו, ביום השלושים לפטירתו, דף ט', מכון בן צבי, תשכ"ג (1973)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד למרס דם אהבת החברים שלא יקרוש.
היסוד העיקרי של החבורה של החסידים בירושלים, כפי שהן נלמדות משטרי ההתקשרות, הוא להיות
'חברים - חברי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא ... למרס את דם אהבת החברים שלא יקרוש'. ... החברים התחייבו לערוך תיקונים ולימודים בביתו של כל חבר שתארע בו שמחה, מחלה או פטירה ...
המגמה החברתית בולטת דווקא בשטרות האחרונים: 'נכרת ברית בינותינו ... שכולנו, החתומים מטה, שנים עשר איש, במספר שבטי י-ה, נהיה כולנו אוהבים זה לזה אהבה רבה, אהבת נפש ואהבת הגוף ... בהתדבקות ברוח אחת, אך בחלקות ל'עניין הגשם' בלבד.
ואולם איש את רעהו נפשו קשורה בנפשו, שנהיה כולנו, השניים עשר, כנפש אחד רבה תפארת, וכל אחד יעלה על חברו כאילו הוא חלק אבל ממנו ממש בכל נפש ובכל מאוד, באופן שאם, חס ושלום, יהיה איזה צער לאחד ממנו, לסייעו כולנו יחד או כל אחד פרטות בכל הבא מידו. ועיקרו של דבר להוכיח כל אחד לחברו, אם, חס ושלום, שמע עליו איזה חטא'. ברית זו שנוגעת לחיי העולם הזה, מצורף לה סעיף שמבחינת אותו הדור היה מהפכני: 'שלא לשבח איש אחד ממנו את חברו, ואפילו שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, לכל מראה עיני, ושלא לקום איש ממנו לחברו, כאשר אין זר איתנו, מלוא קומתו רק הידור בעלמא, ושלא להפציר בכבוד. באופן שנתנהג כאילו כולנו איש אחד'.
רבי חיים יוסף דוד אזולאי, דף טז-יז, ירושלים, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עמדת 'חמדת ימים', שעיקר תפקיד 'מרביץ התורה' הוא הדרשה
על צורת הדרשה ועניינה ועצות ואזהרות ל'מרביצי תורה', משמיע מחברו, עלום השם, של ספר 'חמדת ימים', שחי בירושלים ובצפת בדור השלישי לתלמידי האר"י. המחבר היה מקובל מגדולי החכמים בארץ ישראל. הוא עצמו היה 'מרביץ תורה', והיה דורש בכל שבת. ספרו 'חמדת ימים' מכיל ללא ספק גם תוכן דרשותיו. הוא רואה בדרשה את עיקר תפקידו של 'מרביץ התורה', באשר לדרשה נודעת השפעה עמוקה ובלתי אמצעית על הציבור יותר משאר תפקידיו של 'מרביץ התורה'. משום כך, לדעתו, צריכה להיות הדרשה מורכבת משני חלקים עיקריים: דינים, מוסר ויראת ה' ותיקון קלקלות שנראו בציבור. הוא יוצא חוצץ נגד שיטתם של מרבית הדרשנים בזמנו, שמרבים בדברי אגדה ופלפול שלקהל אין תועלת בהם.
'מרביץ תורה', דף מג-מד, ירושלים, תשי"ג (1953)