חכם קס ביאדגלין ביינסאי


מקצת שבחו

קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי נולד לאמו (סְנְדֶה ) ולאביו ( ביינסאי ) בשנת תרע"ה (1915) באזור סְמֶין מְנְאַטָה באתיופיה. 
ראשית תורתו למד מפי דודו קֶס רוֹבֶל דוד, שאימצו וגידלו כבן, לאחר שהוריו נפטרו בילדותו. הוא העמיק בלימודו מפי הקֶס הדיין נֶבִיא קִנְדֶה ומפי קֶס יֶאנְטָה טָמיֶנוֹ. 
בשנת תרצ"ה (1935) נשא לאישה את מרת אַבֶרוּ סֶנְבֶטוּ נֶגוּסֶה ונולדו להם 8 ילדים. 2 מתוכם מתו ממגפה. נישא בשנית לגב' וייזרו איילאו ונולדו להם 4 ילדים. בסה"כ נולדו לקס 12 ילדים. 
בשנת תרצ"ה (1935) הוסמך לקֶס. הוא התפרנס מחקלאות ואת יתר זמנו הקדיש לבני עדתו. הוא היה מקיים שיעורי תורה לגברים מדי ערב בבית הכנסת הגדול בכפרו. היה מסייע לנזקקים, וביתו היה פתוח לכל דורש.
בשנת תשל"ד (1974), תפס את השלטון קולונל מֶנְגִיסְטוּ הַייְלֶה מָרִיָם, שגרר את אתיופיה למלחמה, לרעב כבד, ולמלחמת אזרחים, בהן מתו כמיליון אזרחים. קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי הנהיג את קהילתו גם בתקופה קשה זו. 
בשנת תשל"ז (1977), לאחר פרישת מפלגת המפד"ל מממשלת ישראל, החיל שר הפנים שלמה הלל את חוק השבות על יהודי אתיופיה. למרות שמדינת ישראל פתחה שעריה ליהודי אתיופיה, קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי התנגד לעלייה לארץ ישראל. הוא סבר שירושלים חרבה ועומדת בטומאתה, ואנשי ירושלים אינם עובדי ה'. 
בשנת תשנ"א (1991), ערב נפילת שלטונו של מֶנְגִיסְטוּ הַייְלֶה מָרִיָם, במהלך מבצע שלמה, עלו לארץ ישראל, מרבית היהודים, שעוד נותרו באתיופיה. קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי שאיבד את מאור עיניו, עמד בסירובו לעלות לארץ, אך בעידודו של בנו, קֶס אַדְיסוּ, הוא הצטרף אל העולים. קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי התיישב בשכונת 'אושיות' ברחובות, והמשיך להנהיג את קהל עדתו. עיניו נותחו, והוא זכה לראות שוב. קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי ראה בכך נס גלוי, והודה לה' יתברך, שזיכה אותו לחזור ולקרוא באוֹרִית (ספר תורה).
קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי התנגד למדיניות הרבנות הראשית לגייר לחומרא את היהודים מאתיופיה, וראה בכך עלבון לקהילה יהודית ששמרה על ייחודה, ונלחמה במיסיונריות הנוצרית באתיופיה. קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי קבל גם על חוסר הכרת מדינת ישראל בקֶסים כמנהיגיה הרוחניים של יהודי אתיופיה.
קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי נפטר ביום כ"ז חשוון תשס"ה (2004) ומנוחתו כבוד ברחובות.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו, מתוך ראיונות שקיימה שלומית סְמָנִי: קֶס בִּיַאדְגְלִין בַּיְינֶסָאי - זיכרונות מאתיופיה, וקֶס אַדִיסוּ  בַּיְינֶסָאי - מנהרת הזמן.
לא נהגו יהודי אתיופיה לקרוא בתואר רב, אנחנו קוראים בתואר זה בכדי לייצג שר, אדון ומנהיג כפי שהיה מעמדם של חכמי העדה. 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לתקן את דרכם, ולהדריך את העם על פי התורה.
'יֶא נֶבְס אַבָּט' הוא קֶס, שהדריך אנשים לאזן בין צרכיהם הפיזיים והרוחניים, לדאוג לחיים שאחר המוות, לשוב מדרכיהם בעודם בחיים. הוא היה מגלה להם את עוונותיהם, מפציר בהם לתקן את דרכם, ומדריך אותם בדרכי התשובה הנדרשת על פי חומרת מעשיהם, לתיקון נשמתם ולהצלתם מגיהינום.
יש עוונות שהצריכו ווידוי ובקשת מחילה אמיתית, יש עבירות שהצריכו קורבנן, יש שהצריכו צום ואכילת גרעינים במשך שבוע, ויש שהצריכו תפילה במשך שבעה שבועות. ה''יֶא נֶבְס אַבָּט' היה מקבל מעשרות ואת בכורי הכבשים ובכורי החמורים, והנותנים היו מקבלים ממנו ברכה. הקֶס היה מדריך את העם לפי התורה, ומתרחק מדרכם של ה'דבתרא', (מורי השקר) שהיו מגלי עתידות על פי הכוכבים ועל פי כישוף.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהיו מסייעים לקֶס בעיבוד אדמתו, והיה עורך מסיבה גדולה.
על מנת שהקֶס יוכל לשרת את הציבור בנאמנות, בלימוד, בניהול אזכרות, בהקרבת קורבנות וביצוע שחיטה כשרה, בייעוץ ובהכוונה לחזרה בתשובה ולכפרה, היו אנשי עדתו מעבדים את אדמתו, מנקשים לו את העשבים ומסייעים לו בקצירת היבול. בנוסף היה כל אחד נותן מיבול אדמתו מעשרות לקֶס. בחגים היה הקס עורך מסיבה גדולה ומזמין אורחים, וכן מלווה אוכל לאנשים נזקקים.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהקֶס היה רוקד עם החתן והשושבינים לפני הכלה.
ערב לפני החתונה התקיימה מסיבת 'אַבֶבָה יִזְָה', הנפתחת בברכות המבוגרים, ובשיר תפילה בשפת הגעז 'אִִינְסוֹסְלָה טֶמוּקָה' , המלווה בתיפוף, בה פונים לחתן שיתייחס בכבוד אל הכלה.
משתתפי המסיבה העבירו 'ווֹסְקֶמְְבִיָה' (סוג של צלחת עשויה מחוטים), ומי ששמים אותה על ראשו נדרש לקום ולרקוד. חברים ששימשו כשושבינים היו הולכים לפעמים גם ימים שלמים, ללוות את הכלה מביתה לבית החתן, בשירה, בריקוד כתפיים (הנקרא 'אְסְקְסְטָה') ובתיפוף בקֶווֹארוֹ.
המלווים הלכו ברגל והעלו את הכלה על סוס. הקֶס קושר סרט לבן ואדום לראש החתן, כשהצבע הלבן מסמל את הטוהר של החתן והכלה, והצבע האדום מסמל את הברית שנרקמת ביניהם. בזמן קישוט החתן והכלה היה הקֶס מזמר. הקֶס היה רוקד עם החתן והשושבינים. אבל אם החתן והכלה לא נשמרו מלבוא במגע זה עם זו לפני החתונה, הקֶס לא היה מקשט אותם ורוקד לפניהם, אלא הסתפק החיתון בני הזוג, במתן ברכתו להם, ובאכילה ושתייה בסעודתם. ... לאחר שירת 'הללויה' היו הקֶסים נשארים זמן מה בחתונה והולכים לביתם, היות ולא רקדו עם שאר המוזמנים.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהיו קובעים זמן יום הכיפורים לפי חישוב ראשי החודשים.
בערב יום כיפור, טובלים בנהר ומכינים בגדים ליום כיפור. יום כיפור הוא משקיעת החמה עד השקיעה למחרת, וכל היום הגברים מתפללים בבית הכנסת בהובלת הקסים. ביום זה היו מתענים, שרים שירי קינה וקופצים, על מנת לענות את הגוף ולכפר על המעשים שלהם.
את התאריך של יום כיפור, ושאר החגים, היה הקֶס מוצא על פי ניהול לוח שנה, וחישוב נכון של ראשי החודשים. לאחר תום החישוב, והסכמה בין המנהיגים, היו שולחים הודעות ליידע את הציבור במועדי החגים ובמקום שנקבע לחגיגתם המשותפת.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שאסור היה לנוצרי להיכנס לביתו של יהודי.
כשאורחים נוצרים באו לבית יהודי, אסור היה להם להיכנס לבית. הם נשארו בחוץ בסככה ייעודית, שם קיבלו שתייה ומקום לינה. יהודים ונוצרים עבדו יחד בקציר, בעבר היהודים לא היו אוכלים מאכלי נוצרים, אך עם הזמן, לאחר שעבדו יחד, החלו יהודים לאכול יחד איתם.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לעשות צדקה וחסד בצניעות עם כל אדם.
המנהיג צריך להיות זמין תמיד לציבור ומוכן לעזרה למען החולים, העקרים, ומי שזקוק לעזרה. צדקה וחסד נעשים בצניעות ועם כל אדם, ללא חיסכון במאמץ.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהייתה יושבת בחדר מיוחד, והטיפול בילדים באחריות הבעל.
לנשים יש מקום מיוחד משלהן בתוך בית הכנסת, והן יכולות להגיע רק לאחר שעברו את גיל טומאת נידה. בתקופת המחזור היתה האישה יושבת בחדר מיוחד, והטיפול בילדים היה באחריות הבעל ובסיוע המשפחה המורחבת והשכנים. לאחר עלייתם לארץ, ההקפדה על עניינים אלו ירדה.
דברים שנאמרו משמו ע"י בנו ותלמידיו: מתוך ראיונות שקיימה שלומית סמני: זיכרונות מאתיופיה, ומנהרת הזמן.