חכם יהודה בריאל


מקצת שבחו

חכם יהודה בריאל נולד לאמו ולאביו חכם אליעזר בריאל כנראה בשנת ת"ג (1643) בעיר מנטובה שבאיטליה.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם אליעזר בריאל. גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר מנטובה. נתעלה והיה לדיין בבית-דינו של חכם משה זכות, רב העיר מנטובה, מחשובי חכמי איטליה. 
בשנת תנ"ח (1697) נפטר חכם משה זכות, וחכם יהודה בריאל שימש אחריו כראש הישיבה, אב בית הדין, ורב העיר מנטובה. הוא העמיד תלמידים רבים וחשובים, וכונה 'אביר הרועים'. ידיעותיו בחכמות הכלליות ובשפה הלטינית סייעו בידו בפולמוס, שעוררו קנאי הכנסייה כנגד היהודים. כחלק מן הפולמוס, חיבר את ספרו 'השגות על מעשי השליחים' באיטלקית ובעברית, שלא הובא לדפוס, ותרגם לעברית את אגרות הפילוסוף הרומאי, סנקה. 
בשנת תע"ג (1713), הצטרף לחרם שגזר החכם צבי, הרב צבי הירש אשכנזי מאמסטרדם כנגד חכם נחמיה חיון, בניגוד לפסיקת בית הדין באמשטרדם בראשות רב העיר, חכם שלמה אאיליון.
תשובותיו הובאו באנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק', שחיבר תלמידו, חכם יצחק למפרונטי, בספר 'שמש צדקה' של החכם שמשון מורפורגו, ובספר 'דבר שמואל' של חכם שמואל אבוהב. הפירוש שחיבר על ספר דניאל ותרי-עשר, נותר בכתב יד. ספרו על כללי הדקדוק, נדפס רק לאחר מותו, במנטובה, בשנת תפ"ד (1724).
חכם יהודה בריאל, נפטר ביום ו' אב תפ"ב (1722), ומנוחתו כבוד בעירו מנטובה. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לבלום עצמו בשעת מריבה, ולא יתחלל שם ה' בין ההמון.
בניי, לא זו הדרך לעבוד את ה' בכל לבב, 'בסוד ישרים ועדה', גם כי האמת אתכם, חדלו הריע תרועה, ותחרישו לכבוד ה' יתברך, למען לא יתחלל שמו בין ההמון, אשר לא יבחין בין טוב לרע, ויאמר 'זונות מפרכסות זו את זו'. שימו כבוד לשמו, ולמשרתיו הגדולים מכם לימים, ואל תפנו אל אלילי הרעיון המלחש באוזניכם למה נגרע, מדוע נהיה כמטרה לחצי המורה, היורה בנו זיקים. הן לזאת יגדל כוחכם, ויירב כבודכם, ויתפשט שמכם הטוב בעולם, בראות עיני כל העדה כי אתם בולמים עצמכם בשעת מריבה, והיה כל העובר אצלכם כלא היה. רב לכם שתענו לשואלים ותאמרו לנרגנים, נדר נדרנו לא-להים, א-להי ישראל, לשים מחסום לפינו על כבוד ומורא הרב, כי רב הוא עלינו, כך היא חובתנו וכך היא יפה לנו, ונידום ולא נצא פתח, כי לפתח הקנטורים חטאת רובץ. ואם רוח אחרת אתכם כי שמעתם הרב לומד מסכת 'עוקצים', והרגשתם כמחט בבשר החי, שנו ושלשו מסכת 'מכשירים', והכשירו עצמכם לעבוד עבודת ה' בשני יצרים, וכל הדברים האלה הנני מתחנן לפניכם למען ה', להעביר על מידותיכם ולבקש השלום ולרדפו בכל כוחכם, ובעל השלום ישיב ביניכם אהבה אחווה וריעות ושלום בל ימוש במחנכם קדוש.
פחד יצחק, ערך קדושי אשה, דף קכ"ו ע"א-ע"ב. דפוס י. פואה, ש. אשכנזי ואחרים, ויניציאה, תק"י-תרמ"ח (1888-1750).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד להחרים הנותן חיתתו בארץ החיים, וירך לבבו ושב ורפא לו.
אדם בליעל איש אוון, עובר על לא תחמוד ולא תגזול, ומחלל את שם ה', ומביא את הרבים לידי עבירה, ועל הכל נותן חיתתו בארץ החיים, כאשר הוכיח במישור מעלת הרב הפוסק הנזכר לעיל, אשר בראותו כי אין בידו להעמיד במקומו על תילה התורה, מחמת המציקים ומחזיקים ידי עוברי עבירה, ביקש סעד ועזר מקנאי ה' צבאות, מורי הוראה שבגלילותינו, והחל מן הצד ממני הצעיר, כי דיני נפשות היא. ולכן עתה באתי לעזרת ה' בגיבורים, והנני מסכים בכל דבריו הצדיקים והישרים, וגוזר אנוכי להבדיל אדם מקהל הגולה, באף ובחימה וקצף והמולה גדולה, בלי חמלה ולהחרימו ... ובטוח אני כי ירך לבבו ויפקחו עיני בחינתו, בזכות אבותיו הקדושים ובשורש נשמתו שנתנה בו בטהרה, כי כל ישראל קדושים הם, ולהם נפש יקרה, וישוב ונחם ורוחו ישוב אל הא-להים אשר נתנה, ושב ורפא לו.
פחד יצחק, כרך ב', ערך "אלם", עמ' רמ"ב. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ו (1966).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שלא חסרו מקומו באיטליה שמתירים גבינות מחלב נוכרי.
על עניין חלב, בחלבו גוי, היינו עשיית הגבינה בלא ראיית החליבה, אם כן הוא מנהגם, לא אוכל לחייבם לשנותו, יען כי יש להם על מי שיסמוכו, וכאשר נהגו גם כן בפארמייאנו, וכאשר היו נוהגים גם כן במדינתנו זו, זה חמישים שנה, מלבד קצת יחידי סגולה ... על עניין התרעומת שהתרעמו קצת קנאים על מנהג אחינו היושבים בגולה, בעיר מונטאנייאנא, אשר תחת ממשלת מעלת השררה של ויניציאה ירום הודה ...
ועל עניין הגבינות, לא חסרו מקומות באיטליה, אשר עד הנה עומדים במנהגם, וכאשר נהגו גם כן בעירנו, היינו מנטובה, קודם שתפסו וקיימו המנהג הזה לראות החליבה, ויש איתנו פסקי אישים גדולים, כי יש להם על מה להישען, ואחד מן הפוסקים האלה הוא כבוד מורנו, הרב רבי גור אריה הלוי, זכר צדיק וקדוש לברכה, ואני הכרתיו.
פחד יצחק, כרך ד', ערך "גבינות הגוים", עמ' שכ"ז. הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ז (1977).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא יפנו אל האלילים להפר האחווה אשר באיחוד המנהגים.
על החדשים, הניגשים לפרוץ פרצות בישראל, מקרוב באו, וממימי התודה והתעודה יצאו, אני מצטער הולך וסוער, וצערי וסערי עצומים ... אבל עליי ליבי דווי, בבגד בוגדים, להסית ולהדיח, ולהתיר האגדים ולהפריד האחדים, לנתוש ולנתוץ ולהרוס המנהגים הראשונים המיוחדים, ולנטוע נטיעות המחלוקות בגן ה' כמורדים, להפר האחווה אשר במצוות בין היחידים, עד כי היו עליי לטורח ולאבן מעמסה, נלאיתי נשוא ולא אשא, והנה היום באה לידי מנחת קנאות, קנאת ה' צבאות, מעשה ידי אמן, הוא האלוף מורנו הרב שמשון מורפורגו, ישמרהו הרחמן ויפדהו, מילדי העיר גראדיסקא, החונה כיום באנקונה, יגן עליה א-להים, מתעבר על איש אחד מן המלמדים, יצא מעיר רוויג'ו והובא שמה גוריציה, אשר יושביה נוהגים מנהג אשכנז מימי קדם, ללמד את התינוקות תורה, והרי הוא כפרה סוררה, חורש אוון ולא יתבונן, מתייהר בחלוק חכמים, הורה לבטל מנהגם הקדמון ונמשך בין איתני עולם להניח תפילין בחולו של מועד, ועשה אגודות במדרש הנעלם, וקראתי שמו בישראל חובלים ... וראיתי וטעמתי צוף נופת דברי האלוף הנזכר לעיל, שכתב שלא ישנו הקהל קדושים הנזכר לעיל את תפקידם, ויהי בפי כדבש למתוק טעמם הדרם, והודה כי ה' איתו ונימוקו עמו בתעצומו ורומו, והריני בא אחריו בחרבי הקשה לקיים דבריו ... על קהל גוריציה, יגן עליהם א-להים, לא יהיה הדבר ולא יבוא, אם ישנו מנהג אבותיהם שתורה היא, והנני מפיל תחינתי לפני הקהל הקדוש ההוא, שלא יפנו אל האלילים האלה, חדשים מקרוב באו, המערבבים את העולם בדמיונותיהם, ויעמדו חזקים כראי מוצק בנוסח התפילות, ובהנחת התפילין בחול המועד, ובכל שאר המנהגים והיו לאחדים, שלא ייכנס פירוד ביניהם, חס ושלום, המשחית ומכלה את הכל ... עד כי ישקוטו וינוחו המנהגים במקומם, ולא יזידון עוד לעשות כדברים האלה.
פחד יצחק, ערך תפילין בחולו של מועד, דף ק"ה ע"ב- דף ק"ו ע"א. דפוס י. פואה, ש. אשכנזי ואחרים, ויניציאה ועוד, תק"י-תרמ"ח (1888-1750).