חכם אליעזר דון יחיא


מקצת שבחו

הרב אליעזר דון יחיא נולד לאמו מלכה ולאביו הרב שבתאי דון יחיא בשנת תקצ"ח (1838) בדרייצין ברוסיה הלבנה.
משפחת דון יחיא גלתה מספרד עם הגולה אשר הגלתה בשנת רנ"ב (1492), והתגלגלה למזרח אירופה. ראשית תורתו למד מפי אביו, הרב שבתאי דון יחיא, רב העיר דרייצין. בצעירותו למד בעיר לוצין, (היום בלטביה), מפי דודו, רב העיר, הרב אהרון זליג ציוני, ולימים נשא לאישה את בתו. 
בשנת תרכ"ד (1864), עבר לעיר וויאן שבפלך קובנה, והיה לרב העיר. בוויאן הקים בית מדרש להוראה ולדיינות. בשנת תרל"ז (1877), לאחר פטירת רבו, הרב אהרון זליג ציוני, חזר לעיר לוצין, ושימש רב העיר וראש הישיבה בלוצין. הוא העמיד תלמידים רבים וחשובים, ובתוכם: בנו, הרב בן ציון דון יחיא; חתנו, אחיינו, הרב יהודה לייב דון יחיא, מחבר הספר 'ביכורי יהודה'; והרב אברהם יצחק הכהן קוק, כשהיה בן 15.
בשנת תרנ"ג (1893) התפרסם בוילנה ספר תשובותיו 'אבן שתיה'.
בשנת תרע"ח (1917), עת התפרסמה הצהרת בלפור, לפיה תומכת בריטניה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, קרא לעצרת חג בבית הכנסת. בשנת תרפ"א (1921) כתב מכתב התעוררות אל יהודי לטביה, בקריאה לעלות לארץ ישראל, ולהרים תרומתם לבניין הארץ, והשפיע על בני משפחתו ובני עירו לעלות לארץ.
הרב אליעזר דון יחיא נפטר ביום ד' בתמוז בשנת תרפ"ו (1926).
בשנת תרצ"ב (1932) התפרסם בירושלים, חוברת לזכרו: 'רבי אליעזר דון יחיא - מגילת חייו', בידי נכדו, הרב שבתי דון יחיא, ובו מכתבו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בשנת תרצ"ד (1934) התפרסם בלוצין, בידי בנו, הרב בן ציון דון יחיא, חיבורו 'טעם מגדים' - תמצית דברי 'פרי מגדים' לשולחן ערוך. שני חיבורים נוספים שו"ת ודרשות לשבת שובה ולשבת הגדול, נותרו בכתב יד, ואבדו לנו עם חורבנה של קהילת יהודי לוצין בתקופת השואה.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלהבין ולבאר קולמוס הראשונים, זאת ממש היא חידושה.
כששמע משה רבינו מרבי עקיבא, שדורש על כל קוץ וקוץ, תילי תילים הלכות ולא הבין, חלשה דעתו. אשר אינו מובן כל כך, על העניו מכל אדם, שאמר: 'מי יתן והיה כל עם ה' נביאים' ...
ולמה חרה לו כאן? אך הוא אשר דברנו, כי אחרי ששמע שרבי עקיבא חריף יותר ממנו, וחכמתו רבה, ועוקר הרים וטוחנן זה בזה, עד כי כל דבריו מתקבלים הם על אוזן שומעת, ואולי על ידי רב הפלפול יהא נוטה קצת מהקבלה, ואף אם גם בלבו נראה הדברים אמת, על כן הוא אמת המדומה ולא אמיתי, אחרי שהוא היפך השתלשלות מהמקור, ולכן חלשה דעתו עד ששמע משה רבינו, שיסוד פלפולו וחריפותו מיוסדים רק על קבלת רבותינו שהיא אמיתית ... והדברים הללו הם תשובה ניצחת, לאלו המתמרמרים על ספרים המתחדשים תמיד באומרם: איזה חדשות הביאו לנו, הלא מבוארים הם בספרי הראשונים, אך אין ממש בדבריהם ... האמת היא כי כל חיובה וקיומה ותכליתה של תורתנו הקדושה, הכל הוא רק להבין ולבאר דברים הנסתרים, וזאת ממש היא חידושה, ועיין הקדמת הרמב"ן, שכתב וזו לשונו: 'אבל יש אשר קולמוס הראשונים סתמן, ועתה צריכים הנגרים להולמן'.
אבן השתיה, הקדמה, דפוס אברהם צבי, וילנא, תרנ"ג (1893)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם ביטול המנהג לומר התכבדו מכובדים בבית הכנסת.
כתוב בשולחן ערוך: 'כשיכנס לבית הכנסת יאמר: התכבדו מכובדים. ועכשיו לא נהגו לאומרו' - בשולחן ערוך כתב: 'לא נהגו' אבל ב'לבוש' משמע שאסור לאומרו, משום שנראה כיוהרה. וזה לשון הלבוש: 'ודווקא בימיהם היו נוהגים כן, שהם היו חסידים מפורסמים ויראי א-להים, והיו יודעים שהשכינה ומלאכיו תמיד עמהם, אבל עכשיו בזמן הזה נתבטל הדבר מלאומרו, מפני שאין בדורנו חסידים מפורסמים כל כך, ואם היה אחד אומר כן, היה נראה כיוהרה, לכך אין אומרים אותו כלל.
טעם מגדים, דף ד ע"א, דפוס זאב וולף, לוצין, תרצ"ד (1834)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שקולע אל האמת, אין בו שום שינוי וסתירה בדברי רבותינו.
תורתנו הקדושה, חיובה וקיומה לההוגים בה, הכל הוא בהסכמה אחת, דור אחר דור, כי לא נמצאו בדברי הנביאים, דבר שלא רמוז מקורו בתורת משה. וכן אין תנא אשר יסתור, חס ושלום, דברי נביא, ולא הקודמים להם בזמן, ואף זאת לא על דרך אמונה לבד, רק עד אשר יתיישבו הדברים בלבבו וברעיונו, אשר כן הוא האמיתית. כי לא בחנף דברו, חס ושלום, כמו שמצאנו בדברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'דבר זה טעמו לא ידענו', אך מעט מזער, הוא וגם זאת הוא, רק מקוצר המשיג, אז כי הבאים אחריהם כשהעמיקו בה הרבה מצאו טעם, כי כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, אין בהם נפתל ועיקש.
ובזה מפארים חכמת הראשונים כמו שכתוב במדרש שיר השירים, שהיו חורזים מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, רצונם לומר: אחרי שבאמת הדברים מתאחדים, ואין בהם שום שינוי וסתירה, כי כולם מסיני הם, רק מעומק המושג נראים כאינן מתאחדים ...
וזה מה שאמר רבי אליעזר לרבי יהודה בן בתירא: 'חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים' - רוצה לומר: שכל גדר חכם הוא באופן, אם מתאחדים דבריו והם אמת, שאם הוא שקר, אף שעושים שורש ופרח בלבבות המקבלים, ההכרח הוא שאינו חכמה על דרך 'חכם עדיף מנביא', כי הוא קולע אל האמת. ואחרי שמוסכם הוא מכל צד, שדברי רבותיו אמיתיים הם, בלי תפונה ואף כי רחוק הוא מרעיונו העצמי, כל זאת הוא עבור שלא הגיע עדיין לתכליתו, ואם מעמידם על מכונם, אז חכם ייקרא כי השיג האמת.
אבן השתיה, הקדמה, דפוס אברהם צבי, וילנא, תרנ"ג (1893)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לסייע ביישוב הארץ, ויש בזה הצלת נפשות רבות מעמנו.
לדברי המומחים והמדיניים שבאחינו ובאחרים, אם יפתחו את הארץ ויבנוה, תוכל, בעזרת השם יתברך, להיהפך בזמן מועט למקור ברכה ועושר, לכמה אלפים ורבבות מעמנו, ובוודאי שמצווה רבה על כל בעלי היכולת, שיפרישו מהונם סכומים גדולים, כדרוש לדבר הגדול הזה.
ויפה מאוד המנהג שרוצים העסקים להנהיג, שייתן כל אחד מעשר מנכסיו. ואף אלו שאין רכושם גדול, גם הם אינם בני חורין מבוא לעזרה להבונים את חרבות ארצנו. ומה עוד גדולה המצווה כשקשור בזה עניין הצלת נפשות, לרבבות בני עמנו הנסים מגיא ההריגה, ה' ישמרנו, באוקראינה ובמדינות אחרות, ששם אחינו בני ישראל נחמסים ומגורשים, נהרגים ונשחטים, ותורתנו הקדושה נתונה למרמס, ואין עצה ואין עזרה, ה' ירחם. ובגלל המצווה הרבה הזאת, נשמע ונתבשר בשורות טובות, ונזכה לראות בבניין ציון וירושלים, בתוך כלל ישראל במהרה אמן.
מובא ב'אוצר הארץ' לרבי בנימין, דף פה-פו, הוצאת כנסת, ירושלים, תרפ"ו (1926)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין היחיד יכול לעכב שליח ציבור, שלא תרבה המחלוקת.
כתוב בשולחן ערוך: 'שליח ציבור בשכר, עדיף יותר מבנדבה'. עיין ברבי משה איסרליש, שכתב שאז אין אחר שאינו הגון, רשאי להתפלל. וגם השליח ציבור נזהר יותר בתפילתו ובתיקונו, הואיל ושכיר הוא. ולפי זה אפילו העניים צריכים ליתן על שכירות החזן, ואין יכולים לומר שיש שליח ציבור בחינם, ששליח ציבור בשכר עדיף. ובכל מקרה אצלינו בעניינים הללו, אנו הולכים אחרי רוב דעות של שבעת טובי העיר, הנבררים מהקהל. וכן לעניין תפילת האבל אצלנו, אין יחיד יכול לעכב, וכן בקבלת השליח ציבור, אין יחיד יכול למחות, אלא תלוי הכל בדעת שבעת טובי העיר, וכל זה כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל.
טעם מגדים, דף כט ע"א, דפוס זאב וולף, לוצין, תרצ"ד (1834)