חכם מנחם שמואל הלוי


מקצת שבחו

חכם מנחם שמואל הלוי נולד לאמו רחל ולאביו חכם שמואל מרדכי בשנת תרמ"ד (1884) בעיר המדאן שבפרס.
ראשית תורתו למד בכותאב בעיר, ובישיבת 'מנחת שמואל', שהקים אביו, חכם שמואל מרדכי, ועמד בראשה. בשנת תר"ס (1900) היה מתלמידיו הראשונים, של בית הספר 'כל ישראל חברים', שנפתח באותה שנה. 
שבגר, תוך כדי לימודיו בישיבה, הוסמך להוראה בבית ספר הממשלתי הגבוה בהמדאן. הוא החל לעבוד כמורה לעברית וצרפתית בבית הספר 'כל ישראל חברים', ובשנת תר"ע (1910), נתמנה למנהל בית הספר. 
בשנת תרע"ג (1913) נתמנה לרב העיר המדאן. הוא פעל לשמירה על היהדות והיהודים כנגד התנכלויות ורדיפות, וכנגד התופעה של המרת דת של יהודים. הוא ייסד את האגודות 'מעוררי ישנים' ו'חובבי ישורון' לחיזוק התודעה הציונית, השפה העברית, והעלייה לארץ ישראל. בעקבות הצהרת בלפור, הוא ייסד בעיר, בשנת תרע"ח (1918), סניף של ההסתדרות הציונית, ועמד בראשו. בשנת תרע"ג (1923), זכה עלה לארץ ישראל, ועמו רבים מבני קהילתו. הוא התיישב בשכונת הבוכרים בירושלים, והמשיך לעסוק בפעילות ציבורית וחינוכית. 
חכם מנחם שמואל הלוי הקים תלמוד תורה בשכונתו ועמד בראשו. הוא שימש חבר בכיר בוועד העדה הספרדית בירושלים, חבר הוועד הארצי של קרן היסוד. בשנת תרע"ד (1924), נתמנה בידי הוועד הלאומי לשמש שופט בבית משפט השלום העברי. הוא נודע גם כנואם ודרשן מוכשר, ושימש שד"ר מטעם קרן היסוד ותנועת המזרחי, בקהילות יהודיות בארצות האסלאם, וביקר בסוריה, לבנון, עיראק, מצרים ועדן.
בשנת תרצ"א (1931) ייסד את 'וועד יהודי פרס בארץ ישראל', ועמד בראשו. בשנת תרצ"ט (1939), נסע לשליחות בהודו, שם נפגש בין היתר עם מהאטמה גנדי, בכדי לשכנעו לתמוך במטרות הציונות. נסיעה זו פגעה בבריאותו, ולאחר שחזר לארץ חלה במחלה, ונפטר זמן קצר לאחר מכן. 
חכם מנחם שמואל הלוי, נפטר ביום י"ט בשבט ת"ש (1940), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים. 
ספרו המוכר ביותר של חכם מנחם שמואל הלוי נקרא 'מצבת מרדכי ואסתר אשר בעיר (שושן) המדאן' (פרס), נדפס בירושלים בשנת תרצ"ב (1932). הספר 'זמירות ישראל' - שמונה שירי ציון בעברית יחד עם תרגומם לפרסית-יהודית, כולל המנון 'התקווה' עם תפסיר (פרשנות) פרסי-יהודי, נדפס בהמדאן בשנת תרפ"א (1921). חיבורים נוספים שלו נותרו בכתב יד, ובתוכם חיבורו 'דברי ימי ישראל בפרס', וחיבורו 'מיזאן אל-חק' - פולמוס בערבית כנגד הדת הבהאית. ד"ר גיורא פוזיילוב, בספרו 'חכמיהם של יהודי פרס ואפגניסטאן', הקדיש לחכם מנחם שמואל הלוי פרק על תולדותיו ולקט ממקורותיו. הספר נדפס בירושלים בשנת תשנ"ו (1995). 
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בסיס האיתן לעורר בלב העם ההכרה הלאומית המרנינה.
הלחץ והדיכוי מצד אחד, והשפעתם הכבירה של התנועה הציונית מצד שני, הפיחו בלב יהודי פרס רוח חדשה, ועורר בקרבם את ההכרה לשחרור האומה, באותה הארץ שאליה קשורים באלפי נימי נפשו, זיכרונות עברו המזהיר. ברוח קסם, הקיפה התנועה הלאומית את כל יהודי פרס בכל מקומות פזוריהם, ויתעוררו מתרדמת הגלות, ויחלו בפעולות ממשיות, מלבד השתפכות נפשית וגעגועים לארץ המתבטאים בתפילה שבלב וניב שפתיים לא-להי ישראל. 'הגאולה' ו'החיים', כלי מבטאה של התנועה הזו, משמשים עד היום בסיס איתן לעורר בלב העם בכל פינות מושבותיהם, את ההכרה הלאומית ואת ההרגשה המרנינה, של עם חי תחת כיפת שמי הארץ שלו. התנועה הזו יצרה במשך זמן קצר, פדרציה ציונית מוצקה בפרס, אשר מרכזה בטהרן, וסניפיה הרבים בכל ערי פרס הגדולות. בכל ענפי העבודה הלאומית, משתתפת הפדרציה הזו בפעולה אקטיבית-מוסרית וחומרית - לפי מידת יכולתה. היא הייתה אחת הראשונות בארצות המזרח, שנענתה לקול הקריאה הראשונה של מנהיגי האומה לקרן הגאולה, ונתנה יותר מכפי כוחותיה הדלים. העובדה שמספר השוקלים בפרס הולך מדי שנה בשנה, הלוך וגדול, מציינת את רצונה הכביר, לקחת חלק בכל דבר שטובת האומה דורשת.
גיורא פוזיילוב, חכמיהם של יהודי פרס ואפגניסטאן, מולא מנחם הלוי, עמ' 142-143. משרד החינוך, ירושלים, תשנ"ו (1995).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא לבכר אחד מאברי האומה על חשבון חברו.
המנוסה מפני הרדיפות, והתעמולה הציונית, מביאות יום יום המון יהודים פרסים אל הארץ. בלב מלא ביטחון ובנפש שקטה, מתגברים הם על כל ההרפתקאות הרבות בדרכם הקשה, בתקווה להשתתף בבניין הארץ, משאת נפשם, בעזרתו המוסרית והחומרית של אותו המוסד העליון שברשותו מתרכזים כל האמצעים הכספיים של האומה, ואשר ישמשו לבניין הארץ על-ידי מרצם ועבודתם של כל חלקי העם, באין הבדל מוצאו וארץ גלותו. יהודי פרס בטוחים מאד, באותה ההנהגה העליונה, באות כוחה האמיתית של היהדות העולמית, שתעמוד בכל תוקף על הפרינציפ האנושי הצודק, מבלי לבכר אחד מאברי האומה על חשבון חברו, דבר הגורם למיתה נפשית ולדיכוי כל אותה ההתלהבות המשיחית, שתקפה את העם באשר הוא שם ... כנסייה נכבדה, היהדות הפרסית מביטה עלייך כעל אותו חלק הגוף, השולח דרך אלפי צינורות העורקים מזון לכל האיברים. חובתך היא למצוא את הדרכים, ולאחוז בכל האמצעים שישימו קץ לכל מצבנו העגום בארץ פרס. חובתך היא, לתת ליהודי פרס את חלקם בבניין ארצנו, ולהצילם בזה מעברי פי פחת, בהגיעם אל מחוז חפצם אחרי עמל ותלאה.
גיורא פוזיילוב, חכמיהם של יהודי פרס ואפגניסטאן, מולא מנחם הלוי, עמ' 142-143. משרד החינוך, ירושלים, תשנ"ו (1995).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנהגי נשים בפורים על קבר מרדכי ואסתר.
בי"ג אדר, צום אסתר, אחרי תפילת שחרית, לוקחים מבית הכנסת את ספר התורה המיוחד אל המקום, ומתחילים בביקורים, והתפילה הראשונה שמתפללים בו זה תפילת מנחה. עוד בהתחלת התפילה, הדוחק גדול מאוד, וממשיכים מעומד ובהתלהבות עצומה. לעלייה בספר, זוכה רק ישראל, כי לכהנים אסור לעבור מכל הסביבה שהיא בית עלמין, ומובן שבהעדר הכהן נתפרדה החבילה, וגם לוי לא יכול לעלות. את החזקת העמוד והנרות אשר מימין ומשמאל למגילה, מוכרים במכירה פומבית במחירים גבוהים מאוד, ורבים הם הקופצים עליה. אחרי מקרא המגילה ותפילת מעריב, מקיפים את הארונות בשירים ומזמורי תהילים בהדרת קודש, עם אלפי נשיקות מעל הקרשים היקרי-ערך האלה.
והריקודים של שמחה הרגילים בארץ ישראל על קברי הקדושים, בתופים ובמחולות, שם בבחינת בל ייראה ובל יימצא ... ויחד עם זה, כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל אדם, אשר ידע איש נגע לבבו, וכפף כאגמון ראשו על הארונות, ובלב נשבר ונדכה ועיניים דמעות, שופך את שיחו לפני א-להיו, ועוזב את המקום בהתלהבות של קדושה, כנושאי הארון שהיו הולכים, ופניהם אחורנית כלפי הקודש.
אחרי הגברים נכנסות הנשים, אשר חיכו בקוצר רוח בחדר הראשון, יחד עם ארוחת הערב, כדי להפסיק את הצום על קברי הקדושים, בידי כל אחת מהן לא פחות מתריסר נרות. פה נפגשים עם אשה בוכה, באנחה מרה, 'רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע', ושם נשמע קול דק וצלול המתפשט בפנים, כפלג זך הזורם בין הדשאים. ... כל אחת מפרטת מכאוביה, ונודרת כל מיני נדרים.
ובפרט ללון כל ימי חייה, בליל הראשון של פורים במערה, ומשתדלת בכל תוקף, להתנמנם משך רגעים מספר, כדי לחלום חלום, כי לדעתן אחרי הצום ועל קברי הקדושים, החלום אינו אחד משישים בנבואה כי עם חמישה אחוז, וככה יעלה בידי כל אחת מהן לדעת, אם נתקבלה בשמים הרינה והתפילה, אשר השמיעה הלילה מנהמת הלב.
בשתיים אחר חצות, הנשים מפנות את המקום והולכות לחדר הראשון, וההמון מתחיל שוב לזרום, גם כן עם נרות למאות. אחרי תיקון לימוד לאה ואיזה בקשות, מתחילים את תפילת שחרית עוד לפני עלות השחר, מפני הצפיפות הנוראה.
מצבת מרדכי ואסתר אשר בעיר (שושן) המדאן (פרס), מנהגים, עמ' 19-22. דפוס התחיה, ירושלים תרצ"ב (1932).