חכם יצחק מג'לד


מקצת שבחו

חכם יצחק מְגַ'לֵד נולד לאמו מרים הלוי, ולאביו חכם אברהם בן שלמה בשנת תקצ"ה (1835) בבגדאד בעיראק. סבו, אב אמו, חכם משה, היה מראשי חכמי בבל, ובעידודו הוקם בבגדאד תלמוד תורה גדול. 
חכם יצחק מג'לד למד בבית המדרש 'בית זלכה' והיה מתלמידיו המובהקים של חכם עבדאללה סומך. 
בשנת תרט"ו (1855) החל לשמש כשוחט בבגדאד, ונודע בשם 'חכם יצחק שוחט'. 
בשנת תרל"א (1871) החל לשמש כדיין שני ושלישי בבית הדין בגדאד ובשנים תרנ"ג (1893) עד תרס"ה (1905) שימש כממלא מקום החכם באשי של בגדאד. לאורך השנים הסמיך שוחטים ובודקים בעיר בגדאד.
חכם יצחק מְגַ'לֵד נשא לאישה את פרחה בת חכם משה הלל, ונולדו להם חמישה בנים וארבע בנות.
חכם יצחק מְגַ'לֵד נפטר ביום א' אלול תר"פ (1920) ונקבר בבגדאד.
חיבוריו יצאו לאור בספרים 'אקים את יצחק' - דרשות ושו"ת, ליקוטי דינים - דיני שחיטה ובדיקה, 'צלח רכב' - פירושים על החומש ועל נביאים וכתובים, 'תהלות ישראל' - פירוש על תהלים. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד למחול בו ביום למי שקיללו, ולעשות עימו טובה ולא רעה.
וכל הממהר למחול, הרי זה משובח, ורוח א-לוהים ורוח הבריות נוחה הימנו. ...
גם אני הדל באלפי, יצחק אברהם שלמה, ישמרהו צורו ויברכהו, שהייתי וכיל חכם באשי (=ממלא מקום החכם באשי) בעיר תהילה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, מנהגִי בכל לילה ולילה, ליתן מחילה לכל אשר מקלל אותי ומחרף אותי, בין איש בין אישה, בין גדול בין קטן, בין עשיר בין עני, בין חכם בין עם הארץ; מחול לו, שרוי לו. וכל מי שידעתי בו ביום, שקילל אותי, אני בלילה נותן לו מחילה בפרטות.
וכן פעמים ליל שבת קודש, כשאני יושב בסעודה לפני בני ביתי, אני אומר בפניהם הריני מוחל וסולח לכל ישראל, אחד האיש ואחד האישה, ומכאן ואילך מי שקיללני - עושה עמו טובה ולא רעה, וה' הטוב יכפר בעד.
אקים את יצחק, שו"ת, סימן ס"ז, דף קי"א, עמ' ב', הוצאת שמואל נסים יונה, תל-אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד אף שגדולה צדקה מקורבן, אינה לחוטא שהכל חייבים בה.
'גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר: עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. ...
'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזה פנימו' - שציווה מצוות הצדקה לעשות אותה הכל. וכי תאמר: למה לא ציווה לחוטא ליתן צדקה במקום הקורבן? לזה אמר: 'ישר' - זה הצדיק שהוא 'ישר יחזו פנימו' - שיתן צדקה, כמו שכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך' - שגם הצדיק חייב ליתן צדקה. לא כן אם היה מצווה לחוטא, שיתן צדקה במקום הקורבן, אם כן הצדיק לא היה נותן צדקה. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב משלי כ"א: 'עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח' - וכי תאמר: למה לא ציווה לחוטא שיתן צדקה במקום קורבן? - לזה אמר: 'רום עיניים ורחב לב ניר רשעים חטאת', רוצה לומר: היתה הצדקה במקום חטאת - חוטא דווקא, ומי שאינו חוטא - לא יתן, לכן ציווה לחוטא - שיביא קורבן, והצדקה - הכל חייבים בה.
תהלות ישראל, דרוש לצדקה, עמ' רח"צ-רצ"ט, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מפרש שהקב"ה ציווה תרי"ג מצוות כנגד איברים שנתנו והוריו.
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני' - אפשר ששמעתי משל, שיש שלושה שותפים באדם: אביו ואמו והקב"ה. אביו ואמו נותנים בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והקב"ה נותן בו נשמה. והנה הקב"ה ציווה אותנו תרי"ג מצוות כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של אב ואם, והוא לא נתן בו אלא נשמה ...
אבל מי הזן ומפרנס ונותן חיים - אלא הקב"ה, כמו שכתוב: 'ואתה מחייה את כולם'. ...
וזהו 'כי אבי ואמי', הגם שנתנו בי רמ"ח איברים ושס"ה גידים - 'עזבוני, וה' יאספני' - לכל צרכי. הן מזונות, הן פרנסה, הן חיים.
תהלות ישראל, עמ' ס'-ס"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' פוסק לתת לאלמנה יותר מהחיוב כדי שתנהג כפי מנהג העולם.
כתב הרב 'בית עובד' בהלכות חנוכה ... שחייבים היורשים ליתן לאלמנה דמי שמן לחנוכה, להדליק לכל לילה ולילה, שהם חייבים ליתן כל צרכי מצוות שהם חובת הגוף. ...
ולי נראה, כיוון שמנהג העולם להוסיף בכל לילה ולילה, כמו שכתב הרב ב'שולחן ערוך', ולא שמענו בזה הזמן, שמדליקים 'נר אחד איש וביתו', אלא כולם מוסיפים כל לילה ולילה - אף שמן הדין אין מחויבים היורשים ליתן, אלא נר אחד לכל לילה, מכל מקום, מחמת המנהג מחויבים ליתן לה שמן, להוסיף לכל לילה ולילה, ולמה תיגרע מכל בנות ישראל ומנהג ישראל שמוסיפים בכל לילה?
ועוד, כיוון שכל ימיה עם בעלה מנהגה להוסיף, אפילו נתרצית עם היורשים - להדליק בכל לילה נר אחד, אינה יכולה לעבור על המנהג. וכל שכן אם היא אינה רוצה לעבור על המנהג.
אקים את יצחק, שו"ת, סימן מ"ד, דף ק"ד עמ' ב', הוצאת שמואל נסים יונה, תל-אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מביא רמז נמלה עם מזונה - שעל ידי השתדלות לומד תורה.
'דרכיה דרכי נעם' - אפשר לרמוז הפסוק על מה שאמר הרב 'אם הילד' (רבי אברהם בן רבי לוי קונקי) על פסוק 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם'.
ודקדק הרב: היה לו לומר - לשון יחיד, ולמה אמר 'דרכיה' לשון רבים? ... הנמלה אוכלת בשנה חיטה אחת וחצי, וכל יום ויום בימי הקיץ אוספת חיטים ואינה נמנעת והולכת וכך כל יום ויום. ואתה בן אדם, על ידי השתדלות תוכל ללמוד. וזהו 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה' - לשון רבים, ועל ידי זה 'וחכם' - תלמוד התורה. עד כאן דבריו. וזהו 'דרכיה' - של תורה; 'דרכי נעם' - ראשי תיבות נמלה עם מזונה
צלח רכב, משלי, ג, עמ' תע"ג-תע"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ע (2010)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד איך נהנה מהעולם הזה, במה שהוא חלקו של עשיו.
'חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי. אברך את ה' אשר יעצני' - וכי תאמר: והלא עשו ויעקב חלקו עולמות, והוא לנו, חס ושלום, גזל בידינו. לזה אמר: אברך את ה' - לנוכח, והוא לנו כדין שחולקים תרומה לעבד לפני רבו. וזהו 'עיני תמיד אל ה' - לנוכח, 'כי הוא יוציא מרשת רגלי'.
תהלות ישראל, עמ' ל"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)