חכם אברהם קונקי


מקצת שבחו

חכם אברהם קונקי, נולד לאמו ולאביו חכם לוי קונקי, בשנת ת"ח (1648) בעיר חברון. 
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם לוי קונקי. גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר חברון. נתעלה והיה לרב ולדיין בעירו. בתו של חכם אברהם קונקי נישאה לחכם ישראל זאבי, שלימים היה לרב העיר חברון.
נתפרסם במסעות שליחותו בין ערי אירופה, במסירות נפש ותוך סכנות מרובות, כדי לגייס כסף עבור עניי חברון וחכמיה. בשנת תמ"ה (1685) החל במסעותיו, ועבר בערי איטליה, גרמניה והולנד. הוא חזר לארץ בשנת תנ"ה (1695), וקיבץ את קורותיו בספר 'אבק דרכים'. הספר נותר בכתב יד, ואבד לנו.
היה בין תומכי משיח השקר, שבתאי צבי, אף לאחר התאסלמותו. בשנת תמ"ט (1689), בזמן שהותו בפרנקפורט חיבר ספר על קורותיו של שבתאי צבי. חכם אברהם קונקי, חזר בו, באחרית ימיו, מתמיכתו בשבתאי צבי, וכך דעתו של היסטוריון החשוב שלמה אברהם רוזאניס. חכם אברהם קונקי נחשב לאמן המליצה והחריזה, ודברי שירתו, המשובצים מקורות מהתורה, נפוצו בקרב יהודי איטליה. כן עסק והעמיק בתורת הסוד.
בשנת תס"ד (1704) בהיותו באמסטרדם התפרסם חיבורו 'אבק סופרים', המחולק לחיבורי משנה: 'אם הילד' - על התורה, 'עוגת רצפים' - פירושי תנ"ך; ו'אם לבינה' - דרשות. חיבורו 'מנחת קנאות', נותר בכתב יד ואבד לנו.
חכם אברהם קונקי נפטר בעיר חברון, לאחר שנת תפ"ד (1724). בשנה זו, נתמנה יחד עם חתניו חכם ישראל זאבי וחכם אברהם יצחקי, להקמת בית-דין מיוחד בענייני ממונות.  
יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום כ"ה ניסן, יום חתימת רבני פרנקפורט על ההסכמה לספרו 'אבק סופרים' בשנת תס"ג (1703). בשנת תשי"ג (1953) התפרסם בכתב-העת סיני, כרך ל"ב, מאמרו של פרופ' מאיר בניהו 'אגרות רבי אברהם קונקי לרבי יהודה בריאל', מחכמי מנטובה שבאיטליה. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבחו של שלוחו של מקום לתת אחרית של תקווה.
מפיו של הגאון, המופלג בשלמות החכמה והמדינות, מורנו הרב רבי נפתלי הכהן, ישמרהו הרחמן ויפדהו, אשר מלפנים היה כבודו חופף על קהל קדוש אוסטראה, העיר רבתי עם, ועל כל גליל אוקראינה ...
וכמה כרכורים כרכתי להזכיר שם האיתן הזה בספרי, ושלא להיות, חס ושלום, כפוי בטובתו, כי ענייניו עמי היו למעלה מן הטבע, ונפלאה אהבתו לי מאהבת נשים, מלחמו אכלתי, ומכוסו שתיתי, ובחיקו שכבתי ואישן, ימים רבים. ... לא זזה ידו מתוך ידי, ודברים אלו מפורסמים, 'בכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מליהם', תכלית אהבתו אותי וריבוי החן שמצאתי בעיניו. ברי לי, שאלמלא חסדיו עמי, ודבריו הנעימים אשר היה מדבר על לבי בכל עת, אז אבדתי בעוניי, מפני שאותו גלות שגליתי, לא קדמני, בכיוצא בו, אדם מאז הייתה לגוי, כי שמתי נפשי בכפי עד מקומות התוהו, 'מעונות אריות והררי נמרים', מקומות המסוכנים שקבוע בהם היזק, אשר כל הולך שם לא ישוב עוד לביתו ... ובכל אלה היה האיתן הזה חופף עליי כל היום, בהיותי נתון בחיקו, ובהיותי נעלם מעיניו ידעתי נאמנה, שהוא היה שלוחו של מקום לתת לי אחרית ותקווה, ולא אבדתי ממש באורך גלותי, ומה ממני יהלוך, רק להזכיר קצת מחסדיו כדי שמיד יהיה זכותו נרשם במרום, להאריך ימיו לראות טוב ולהניח ברכה אל ביתו.
אבק סופרים, חלק "עוגת רצפים", דף ק"ג ע"א. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יהיה ממון העניים כנכסי הגר, שכל הקודם בו זוכה.
נקוט זה הכלל, שכל ממון ששייך לעניי קהל קדוש חברון, שייפול ביד האשכנזים שבוונציה, הוא נידון לאלתר כנכסי הגר, וכל הקודם בו זכה, וכבר הדבר הזה הוברר על ידי מופת וניסיון לא אחת ולא שתיים. אשר על כל אלה, נשמרתי יפה יפה, והעידותי בם, שישלחו מה ששייך לנו, ליד מעלתם דווקא, וכל המשנה ידו על התחתונה וישלם מביתו.
פרופ' מאיר בניהו, במאמרו "אגרות רבי אברהם קונקי לרבי יהודה בריאל",‏ כתב-עת "סיני", כרך ל"ב (תשי"ג-1953), עמ' שט"ו-שי"ח.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד זה ראה וזה ראה, ולכל אחד גילתה שוקה כפי שיעורו.
יום אשר 'עלה א-להים בתרועה', ועמדה לנו שעה, שעת הכושר ועת רצון, ובחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, את קולו שמענו מתוך האש, עשרת הדברים כהווייתן וקומתן, דבר השווה לכל נפש, והקול עולה ויורד בשיעור כל אדם, תשושי כוח לפי כוחם, גיבורים לפי כוחם, ואולם קבל ממני הנעלם, שהקול היה מצטייר ונגלם עם גוף המאמר, טס ופורח ובוקע האוויר ברומו של עולם, הולך וחוזר לעיני כל ישראל, כל פעם במעיל צדקה 'וככלה תעדה כליה', משבח בית אביה ביום חופתה, ולכל אחד גילתה את שוקה כפי שיעורו, את המן אכלו באותו מעמד ולקטו ממנו מה שקלטו, איש לפי זכות וחידוד ראותו אשר ירש מאביו, ומקומו זכה לו, זה חתה במחתה מן המאוכלות הפנימיות, וזה חתה גחלים עוממות.
'ויהי היום יצאו מן העם ללקוט', עין רואה את הקול מלובש במאמרו, כל לו כל אליו כלליו ופרטיו ודקדוקיו, והלב חומד וקולט את העין במידה שאדם מדד לו ובחינתו ואיפתו, והוציא את האבן הראשה, ומפרשה וחוזר ומפרשה, עד היסוד בה, וקם לו בגבולו ולא בגבול אחרים ...
זאת המנוחה והנחלה אשר ירשנו באותו היום הנכבד נורא ואיום, נמצא שזה ראה וזה ראה, אבל זה ראה ירוק וזה אדום, ונתקיימה עדותן בבית דין והיה זה שלום.
אבק סופרים, הקדמת המחבר, דף ה' ע"א. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבח חכמי חברון לברך על פניהם ברוך יוצר המאורות.
מדוע קדמוני שעשועי מהללך, במתת שקר בוודאי. תאמין שליישב בין רגלי החכמים אשר נתגדלתי ביניהם, איני כדאי. איתן מושבם בעיר קברות אבותיי, היא חברון ...
ואם היית מכירם ומשער חקר כבודם והודם, היית מעריך אותי לערכם, כקוף בפני אדם. פגעת בי בישימון דרך ועל שפת היאור, וציירת בדעתך שאני מומחה לרבים ויחיד בדור, ושמימי עיסתי 'יוקח נא מעט מים' לחמם בם כשׂאור, וברכת עליי 'ברוך חכם הרזים' ו'יוצר אור'. על כן אמרת, השאילני קרדומך לנכש ולעדור, ומבגדיך החמודות השאילני כתנות אור, וכרכרת כמה כרכורים לבקש לך בשכונתי מדור ...
ואם היית רואה אותם הצורות ההדורות, אז היית מברך על פניהם ברוך יוצר המאורות. ואם היית שומע תשובתם על השאלות, ולא עוד אלא בשעה שעוסקים ב'נגעים ואהלות', איך מנעימים זה לזה בהלכה, ואיך המקשה מקשה בהוד ונעימות, וממלכה נסוכה, ובא רעהו באמירה נעימה, ומעלה למחלה ארוכה, אמירה קצרה, אשר יש בה די למבין, ותכסהו בשמיכה. או אם היית שומע שיחתם שיחת חולין, זה שבתם בבית, בדיבור אחד כמה דברים כוללים ... אז היית מעיד על דבריי שהם מחוסרי מלח ותבלין, ושאין מילה בלשוני ואפילו סובין ... כי כל אשר אתה רואה, ממקנה קניינם קניתיו - בסך ידוע מאוחר ומוקדם, ומפיהם ומפי כתבם העתקתי מילים אלו, ויצאתי מאצלם מבושם, כי נתנו עליי מהודם.
אבק סופרים, חלק "עוגת רצפים", דף ק"ה ע"א. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שם היילוד גזור כפי אותה פעולה הנאחזת בשורשו.
כללות הנשמות, תכלית ביאתן הוא לקיים כל המצוות, ואולם כל נשמה אוחזת מענף אחד ביותר, וזו היא המורגלת בתלמוד: 'במה הארכת ימים', וכן מה שאמרו פלוני היה זהיר בדבר פלוני, ופלוני היה זהיר בדבר פלוני, ועוד אמרו על פסוק: 'אשר שם שמות בארץ', ששם הילוד גזור מלפניו יתברך, כפי אותה פעולה הנאחזת בשורשו, והשם מורה עליה. דרך משל, מי שבא לקיים מצוות כיבוד אב ואם בפרט, ישים הקדוש ברוך הוא בפי אביו ואמו, שיקראו שמו ראובן, רצונו לומר - ראו בן, בן יכבד אב. ואם קיים מצוותו - נתקיים בו שמו ... והנה דוד, שמו הטוב יורה היותו אהוב לא-להיו ובדחן המלך, דוד - דודי לי ואני לו.
אבק סופרים, חלק "אם לבינה", דרוש שלישי, דף קי"ח ע"ב. דפוס נתנאל פואה, אמשטרדם תס"ד (1704).