חכם ישועה הלוי


מקצת שבחו

חכם ישועה הלוי נולד לאביו חכם יצחק הלוי ולאמו אסתר בשנת תקצ"ו (1836) בתיטואן, שבמרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו, הגביר הנדיב, חכם יצחק הלוי, מחבר 'פת לחם', שהיה רב בתיטואן ובגיברלטר, וזכה לשני שולחנות. ומפי החכם יוסף חגואל, מחכמי תטואן שהיה רבו. כבר בילדותו, התעמק בספרי מרן החיד"א. 
בשנת תר"ו (1846) נפטר אביו, ואחיו הגדולים של חכם ישועה הלוי הקימו לכבודו ישיבת בגיברלטר בשם 'בית הלוי'. חכם ישועה הלוי גדל בתורה וביראה. אף שעסק לפרנסתו במסחר, נודע בבקיאותו הרבה בתלמוד ובהלכה.
בשנת תרכ"ה (1856) עבר לעיר ליסבון, בירת פורטוגל, אל הקהילה היהודית, אותה הקים סבו החכם משה הלוי, כבר בשנת תקס"ז (1807). אומנם האינקוויזיציה בפורטוגל הסתיימה רק בשנת תקפ"א (1821) אך יהודים רבים, דוברי חיכיתיה (דיאלקט ספרדי-יהודי), מטנג'ר, תטואן וגיברלטר החלו להגר אליה כבר בראשית המאה. 
חכם ישועה הלוי, שהיה מעשירי הקהילה, לצד שקידתו בתורה, ועסקיו המרובים, עסק בשתדלנות אצל אנשי השלטון עבור אחיו היהודים, וביתו היה כתובת לכל השד"רים שהגיעו מארץ ישראל. בשנת תרמ"ג  (1883) יצא לאור בירושלים ספרו 'לי לישועה' - חידושים, שהתקבל בשמחה גדולה גם ע"י רבי שמואל סלאנט, רב עדת האשכנזים בירושלים. בשנת תרנ"ב (1892) זכתה הקהילה היהודית בליסבון להכרה רשמית כקהילה. 
חכם ישועה הלוי נפטר ביום כ"ח בניסן בשנת תרס"ו (1906), ומנוחתו כבוד בעיר ליסבון.
ספריו 'אוצר חיים' - חידושים, ו'ישא ה'' – חידושים, יצא לאור לאחר מותו, בירושלים בשנת תרס"ח (1908), ובשנת תרס"ט (1909), בידי אלמנתו, מרת דונה, ושלושת בניו: אברהם, יצחק, ושלמה. בשנת תשנ"ד (1994), יצאו לאור ספריו ע"י מכון בני יששכר הספריה הספרדית בחלוקה לפי נושאים: חלק א' - חידושים על התורה. ‬חלק ב' - חידושים על נביאים וכתובים וחידושי הלכות על הרמב"ם והשולחן ערוך. חלק ג - חידושים על רוב מסכתות הש"ס.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שעמלק מתפאר בייחוסו, והעיקר להדמות לאבות בזכותם.
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' - יתכן לפרש בדרך הלצה ודרש, שעמלק היה מתפאר בייחוסו ליצחק אביו של עשו. ולפי דעתו הנפסדת, הייתה לו זכות אבות יותר ממשה רבינו, עליו השלום. שעמלק היה לו זכות אבות יותר ממשה, שהיה דור רביעי ליצחק, ומשה היה שישי ליצחק, שכן משה היה בן עמרם, בן קהת, בן לוי, בן יעקב, בן יצחק. ועמלק היה בן ארבע ליצחק. אבל לא בדעת ידבר כי העיקר הוא להידמות לאבות, בזכותם, ותורתם, ומצוותם, ועבודתם לה'. ... ובעניין זה עמלק רחק מה', ואף כי קרוב הוא ליצחק, רב המרחק בינם ביראת ה'. והנה 'משה עמרם קהת לוי' - ראשי תיבות: 'עמלק', כלומר כנגד ארבעה דורות של עמלק, משה היה מתיירא שחסר לו זכות יעקב ויצחק, כי ארבעה דורות של עמלק היו מגיעים ליצחק שורש גדול ורב. ועל כן בזמן שישראל זכו והיו משעבדים לבם לשמים, אז משה היה נעזר בכוח יוד של שם יעקב ויצחק. וזהו שאמר הכתוב: 'והיה כאשר ירים משה ידו' - אותיות 'יוד', אז היה מתגבר, כי ישראל חזרו בתשובה ועמלק היה נופל, כי של עמלק עם שני 'יודין' - גימטרייה 'ירים', וזהו: 'כאשר ירים משה את ידו' - בהיות שעמלק היה רשע, ואין אבות לגוי אשר כזה, העוזב מעשה אבותיו.
אוצר חיים, דף לח ע"א, [דפוס שמואל הלוי צוקערמאן], ירושלם, תרס"ח (1908).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שה' קשוב לתחנוניו ממעמקים, אף שבשבת דבריו שבחים.
'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ה' שמעה בקולי, תהינה אזניך קשובות לקול תחנוני' - אפשר כי ראשי תיבות: 'שמעה בקולי תהינה' - הוא 'שבת'. כי מי שצריך להתפלל על צרתו בשבת ואינו יכול, שאין שואלים צרכיו בשבת, יראה מעמקי לבו מה שצריך, ויענהו. וזהו: 'ממעמקים קראתיך ה', בשבת, ואף על פי שאינו בדיבור, מכל מקום כשמתפלל תפילת שבת והוא הצרה, ה' יצילנו, לא יבצר שהקול שלו יהיה קול תחנונים, אף על פי שדבריו שבחים ותהילות. וה' ישמע לקול תחנוני' - לקול דווקא.
לי לישועה, דף " ע"ב, דפוס אג"ן [אברהם גאגין] ע"י המנהל שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלם, תרמ"ג (1883).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא די במה במפרנס את בניו, אלא גם כשמן הטוב, אל יחסר.
'בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אך יחסר' - פירש חכם אחד על פסוק: 'ואל יבוא בכל עת אל הקודש' על מה שאמרו בגמרא: 'עושה צדקה בכל עת' - זה הזן את בניו ובנותיו, כשהם קטנים'. ומן הראוי הוא אדם, אם יכול יעשה צדקה גם לאחרים, ולא יסמוך דווקא על זה. וזהו שאמר הכתוב: 'ואל יבוא בכל עת' - בזאת המצווה שנאמר בה 'בכל עת', לא יספיק לו לבוא דווקא בזה אל הקדושה ואל עולם הבא. עד כאן לשונם. ועל פי דרכו אפשר לפרש הכתוב: 'בכל עת' - כלומר, הזן בניו כשהם קטנים, בזה יזכה שיתלבנו עוונותיו, שהצדקה מכפרת עוון, כמו שכתוב בספר דניאל: 'וחטאיך בצדקה פרוק', אבל לא די זה לתשלום ולתכלית תיקון האדם, כי צריך לעשות המצוות, ולא די לו שלא יש לו עוונות וחטאת, צריך גם מעשה המצוות והמידות הטובות. וזהו שאמר הכתוב: 'בכל עת' - כלומר מצוות צדקה, 'יהיו בגדיך' - לשון בגד ועוון, 'לבנים' - שיתכפרו. כמו שאמר הכתוב: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו', אבל צריך גם כן 'ושמן על ראשך' - כשמן הטוב על הראש שיורד על פי מידותיו ומעשיו 'אל יחסר'.
לי לישועה, דף קד ע"ב, דפוס אג"ן [אברהם גאגין] ע"י המנהל שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלם, תרמ"ג (1883).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עשר תעשר - לעשות שמחת התורה דבר השווה לכל נפש.
במדרש אמרו: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם', לפיכך משה מזהיר להם לישראל: 'עשר תעשר'. עד כאן לשונו. - שפשוט לו לבעל המדרש שהכתוב מדבר בתורה, ש'אין טוב אלא תורה', ומפשוטו גם כן מוכרח, שהרי במקומות אחרים אמר הכתוב: 'ושמחת', 'ושמחתם', ולא הזכיר 'טוב'. לא שקשה עכשיו, וכי כל העם מקצה כולם יש להם תורה לשמוח בה?! והלא רובם אינם בני תורה, והיאך פוסק ושונה לכל בני ישראל, דבר שאינו מושל כי אם לשרידים, אשר ה' קורא. לזה בא לתרץ: 'לפיכך משה רבינו, עליו השלום, מזהיר להם' כדי לעשות שמחה זאת דבר השווה לכל נפש 'עשר תעשר' - שיחזיקו בשבט לוי העוסקים בתורה. וכן על זה הדרך בשאר חכמים כדי שיהיו בצל החכמה, כחלק היוצא למלחמה, מלחמתה של תורה, ויהיו שווים יחד ירננו, ישמח ישראל שמחת התורה.
לי לישועה, דף פו עמו' א, דפוס אג"ן [אברהם גאגין] ע"י המנהל שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלם, תרמ"ג (1883).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד תקנת שיתופי מבואות מכריח לגדולים לילך לבתי העניים.
למען יהל אור בעיני הלמדנים שבימינו, שבגלותנו נשכח תועלת איזה מצוות, כוונתם ופעולתם, לתיקון העולם והנהגת ציבור הבני אדם, נתתי לבי לפרש אמרה זו על פי הדרש ופשט הסוד, וממנו יצר שפע לדרוש מאמרים כזו, למען לא תהיה לימודם עליהם למשא, וגוף זר לשכלם המלא מדרכי העולם בזמן הזה, אשר נכפל גלותנו על גופינו ונשמותינו. הנה ראה זה מצאתי, אחד היה שלמה המלך, עליו השלום, חכם שעד היום למשל לכל העמים, והוא שתיקן עירובין לישראל. והעניין כי 'שיתופי מבואות' דבר גדול לחיבור המדרגות של בני אדם, העשיר עם הבינוני ובתוכם העני. והצריך להם היכר בתור סימן, לעורר דעתם להשוות המדרגות בכל מה שאפשר, ובלבד שכל אחד יכיר מקומו, ויתנהג בכל כפי דרכי התורה והקדושה. יחברם, אף על פי שמאורעות הבאים מהעושר והכוח ושאר ענייני העולם, לא יזיק חברתם. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה שהמבוי יניחו קורה להיכר, לא למעלה מעשרים אמה, כפתח של היכל מקום השראת שכינה וכל אחד יזכור מכל העניינים שהמקדש והשראת שכינה צריך במידות בין אדם לחברו, או בלחי, שהוא לימוד התורה, ניתר, כי התורה מלמדת כל זה בכוח. ועניין העירוב מכריח לכל הגדולים שבמבוי, לילך לבתי העניים ולראות מצבם ולעשות עמהם צדקה, וגם מקרב הדעות ומכירים זה את זה. והחכם מלמד תורתו, והעשיר נותן ממונו לסיוע הבינוני והעני.
אוצר חיים , דף פו ע"ב – פז ע"א, [דפוס שמואל הלוי צוקערמאן], ירושלם, תרס"ח (1908).