חכם שמעון דוויק הכהן


מקצת שבחו

חכם שמעון דוויק הכהן נולד לאמו ולאביו חכם שמואל דוויק הכהן בארם צובא.
ראשית תורתו למד מפי אביו החכם שמואל דוויק הכהן, מגדולי חכמי ארם צובא, מפי סבו חכם משה דוויק הכהן, שהיה אב בית הדין בארם צובא. ומפי דודו, מצד אימו, שגם נקרא חכם שמואל דוויק הכהן, והוא רבו של החכם רפאל שלמה לניאדו, רבה של ארם צובא.
חכם שמעון דוויק הכהן נשא לאישה את בתו של חכם יוסף נאווי, ונולד להם חכם יוסף דוויק הכהן, שהיה לגביר, ולאחד מעשירי ארם צובא. נכדו הוא חכם משה דוויק הכהן, שלימים היה לרבה של העיר כלכותה, בהודו.
בשנת תצ"ח (1738) יצא לאור בקושטא, ספרו 'ריח שדה'. חלקו הראשון 'זמן הגט' חובר יחד עם אחיו, החכם מנחם דוויק הכהן. חלקו השני מורכב מ24 תשובות בכל ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך', בהם נשא ונתן עם חכמי דורו, ובהם חברו, חכם צדקה חוצין, לימים רבה של בגדאד, וחכם אברהם הכהן. חלקו השלישי הוא חידושיו בעיון במסכת עבודה זרה. חלקו הרביעי הוא חלק הדרושים, חידושים וליקוטי אגדה לפי סדר הפרשיות לספר בראשית. חלקו החמישי הוא חלק הליקוטים מחידושיו בתורה, קושיות בש"ס ובראשונים, וכמה תשובות מהתקופה ששהה בצידון.
בשנת תק"ג (1743) חכם שמעון דוויק הכהן זכה ועלה לארץ ישראל, ויחד עם חברו חכם שלמה עבאדי, התיישבו, בהזמנת מושל הגליל דאהר אל עומאר, בכפר יאסיף ליד העיר צפת.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ב' באלול, יום החתימה על הסכמת חכמי קושטא לספרו 'ריח שדה'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין לדיין להוציא יותר מאשר הקצבה, שיש להם מהקהל.
'מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה' - שאם מפזרים ומוציאים הוצאות, הם ובניהם, ולווים מחמת שאינם מסתפקים בקצבה, שיש להם מהקהל, ולפי זה נעשה עליהם חובות הרבה, ואוכלים למעדנים, ומלבושים יקרים ומפוארים כיד המלך, וצריכים הקהל לפרוע בעדם בעל כורחם, שזילות יש בדבר אם יחבשו אותם בבית האסורים, שיאמרו: 'רבם דקרו'. בעוונותינו הרבים יש חילול ה' בדבר.
ואם יש להם קרובים עשירים, או אפילו שאינם קרובים להם, אלא מחניפים להם ונעשו קרובים, ומדברים לאחד או שניים, כשיש עליהם שלוש מאות גסים או ארבע מאות, מטילים אותם על חובות הקהל שלנו, בריבית מן האומות או על ההפסדות שגובים, וכוללים אלו בכלל, ואומרים שכל כך יש עלינו, ואין אחד ממעריכים שבקהל יודע זה. והגם שחייבים הקהל לפרנס דייניהם, בדרך זו, הוא גזל גמור, לפי שצריך שיהא ברצון כל הקהל, ואפילו לא ניכר לא מועיל, אם יתרצו רוב הנותנים אין בידם להוציא ממון מזה וליתן לזה שלא כדין, ומה גם שהקהל אינם יודעים אלא קצבתם שיש להם בכל שבוע, ואינם יודעים כשנותנים להם, בחושבם שהוא אינו כן, וכגון זה נקרא גזל רבים.
ריח שדה, דף סה עמוד א, דפוס יונה בן יעקב [אשכנזי], קושטאנדינא, תצ"ח (1738).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבין אם זכאי, ובין אם חייב, הקב"ה מושיעו מרחוק.
'ועתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד'. - וכבר ידוע שיעקב הוא עקב, אבל שם ישראל הוא מורה על הצדיקים. ובזה בא על נכון שאמר הקדוש ברוך הוא 'ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל' - שבין אם אתה 'יעקב' - ואינך זכאי, ובין אם אתה 'ישראל' - שראוי לגאולה, 'הנני מושיע מרחוק', שאי אפשר בלא זה, שמוכרח אני להביא הגאולה. אך אם 'שב יעקב' - שהוא חייב, שב בתשובה רצונית מאליו, בלי שום מכריח, אז בעת הגאולה 'ושקט ושאנן ואין מחריד' - שאין צריך להעמיד לו מלך שגזרותיו קשות לשוב בתשובה, אלא תבוא אליו הגאולה בהשקט ובבטחה, וזהו שאמר: 'ואין מחריד'.
ריח שדה, דרושים, דף יו עמוד ב, דפוס יונה בן יעקב [אשכנזי], קושטאנדינא, תצ"ח (1738).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעל ידי כוונה בפסוק 'שמע ישראל' יכול להביא את הגאולה.
יש בכתבי האר"י זיכרונו לברכה, שיש כוונה בפסוק 'שמע ישראל', שאם אדם מכוון בה להעלות נשמתו למקום עליון, יכול להביא הגאולה. ... בזה יובן לעניות דעתי, מה שאמרו בפסחים פרק 'מקום שנהגו': 'אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב לבניו' - ביקש יעקב לגלות הקץ לבניו, קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא, חס ושלום, יש במיטתי פיסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד' - כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ויש לדקדק למה נקט בלשונם פסוק זה. אמנם במה שהקדמנו יבוא נכון, שבכוונת 'שמע' יכולים להביא הגאולה, והם כשראו שקרא להם, ובקש לגלות להם הקץ ולא גילה להם, אלא דחה אותם בדברים והשיאם לדבר אחר, רצו לרמוז לו שאל מגלה לנו, בכוונה שאנו מכוונים בפסוק 'שמע ישראל', אנו יכולים להביא הגאולה ונגאלים. וזה פתחו ואמרו: 'שמע ישראל', ובכן 'ובא לציון גואל', כן יהי רצון. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
ריח שדה, דרושים, דף ט"ז ע"ב, דפוס יונה בן יעקב [אשכנזי], קושטאנדינא, תצ"ח (1738).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע, שאם תלמיד חכם יעסוק בה.
'אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה תקנתם של מספרי לשון הרע? - אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר: 'מרפא לשון עץ חיים', ואין 'לשון' אלא לשון הרע, שנאמר: 'חץ שחוט לשונם', ואין 'עץ חיים' אלא תורה שכתוב: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. רבי אבא ברבי חנינא אמר: סיפר? - אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר: 'יכרת ה' כל שפתי חלקות', אלא תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע - אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה'. וכבר אמרנו שהמספר לשון הרע, נגעים באים עליו. וזהו שאמר: 'גל מעלי חרפה ובוז' - שהוא הצרעת, לפי ש'עדותיך נצרתי' - שאני עוסק בתורה.
ריח שדה, דרושים, דף י"ח ע"ב, דפוס יונה בן יעקב [אשכנזי], קושטאנדינא, תצ"ח (1738).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד להיזהר שלא ישתרר להנהיג עצמו ברבנות, שלא לשם שמיים.
'שנו חכמים: בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש' - ... כל זה הוא בשיחה בטלה, שמדבר דבר שאינו צריך לו, אבל אם מדבר בדבר הצריך הוא נקרא 'שיחת חולין' ולא 'שיחה בטלה' וזה מותר. ועוד שבתי כנסיות שלנו, כמו בתי כנסיות שבבבל, שעל תנאי הם עומדים, ופירש רש"י על מנת שישתמשו בהם. ...
אבל בשיחת חולין אינו אסור כי אם משיתחיל 'ברוך שאמר' עד 'ישתבח', וכן בין 'ישתבח' ל'יוצר אור' לא יפסיק בדיבור כלל, וכן בחזרה גוערים במי שמדבר, וכן בספר תורה אסור לדבר ואפילו בדברי תורה. ...
ועם כל זה לא אמרו אלא 'גוערים בו' , אבל נידוי, פשוט שאין מנדים על שיחת חולין, ואפילו על שיחה בטלה גם כן אין מנדים, ששוגג הוא והורגלו בכך. ומה גם שאפילו אם במזיד שח שיחה בטלה, אין מנדים אותו. אחד - שלא הוזכר זה בשום פוסק, ועוד שהוא מדברי סופרים הקלים, ועוד ששיחה בטלה במחלוקת היא כמו שכתבתנו, ולא יהא אלא ספק נידוי שאין מנדים, ואסור לנדות על זה, באופן שטעה החכם במה שנידה אותם, ועדיין אומר שחייב נידוי המדבר בבית הכנסת, וכוונתו להשתרר עליהם, ולהנהיג עצמו ברבנות, ושלא לשם שמים, שהוא עצמו כמה פעמים דיבר עם שותפו, דברי משא ומתן בבית הכנסת כמו שאמרו לו חבריו, השותפים שלו. ואם כן לא טוב עשה בעמיו שנידה אותם על דברי חול, ולא על שיחה בטלה, בשעה שהחזן חוזר מה שכבר קרא, שהוא קל יותר. ... מכל מקום המחמיר, שלא לדבר בבית הכנסת תבוא עליו ברכה, שבזוהר הקדוש מפליג לאסור על מי שמדבר בבית הכנסת.
ריח שדה, דף נ"ג ע"א, דפוס יונה בן יעקב [אשכנזי], קושטאנדינא, תצ"ח (1738).