חכם יוסף קובו


מקצת שבחו

חכם יוסף קובו (הראשון) נולד לאמו ולאביו חכם שמעיה קובו בשנת ת"ך (1660), בשאלוניקי, העות'מאנית.
ראשית תורתו למד מפי, דודו, החכם אליהו קובו, אב בית הדין בשאלוניקי, ומחבר הספר 'אדרת אליהו'. הוא למד במחיצת חברו החכם שלמה אמריליו, מחבר ספר 'כרם שלמה'. 
גדל בתורה וביראה, ובשנת תל"ח (1678) הוסמך לרבנות. בשנת תמ"ג (1683), החל לשמש בדיינות, בבית הדין של שאלוניקי. בשנת תס"ד (1704) מונה לכהן לרבה הראשי של שאלוניקי, וכונה בשם 'הרב הגדול'. 
חכם יוסף קובו, השיב על שאלות שהופנו אליו, מכל רחבי האימפריה העות'מאנית. תיקן תקנות חשובות עבור סדרי הקהילה, אחת הידועות שבהן היא תקנה לגבות 2 אחוזים מכל כתובה להכנסת כלה של יתומות עניות.
חכם יוסף קובו נשא אישה ונולדו להם חמישה בנים תלמידי חכמים: אברהם, יעקב, שמעיה, שבתי ויהודה קובו.
חכם יוסף קובו נפטר ביום ט"ז באלול תפ"ז (1727), ונטמן בעירו שאלוניקי.
הוא חיבר כתבים רבים, שעמדו בכתב יד, ואבדו לנו בחלוף השנים. מרן החיד"א מזכיר אותו בספריו, בשם הרב הגדול, קדוש יאמר לו, מלומד בניסים. ספרו 'גבעות עולם', יצא לאור לאחר מותו, בשאלוניקי בשנת תקמ"ד (1784).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד בקשת 'אם כבנים אם כעבדים', שינהג עמנו בשני הקלות.
'אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים - עינינו לך תלויות עד שתחוננו, ותוציא לאור משפטינו קדוש' - שראוי לעורר שהרי ביום ראש השנה, אנו מתפללים מבוקר עד חצות, ואנו שואלים מהקדוש ברוך הוא כל צרכנו, ולא בושנו ממנו. ואדרבה אנו מתחטאים עליו, כבן שהוא מתחטא על אביו. עכשיו בזה הנחנו הדבר בספק: 'אם כבנים אם כעבדים'?! - היה לנו לשאול מהקדוש ברוך הוא שיחשוב לנו כבנים, שכן אמר לנו בתורה: 'בני בכורי ישראל', ובוודאי שהבן הוא יותר אהוב מהעבד, והיה לו לומר שיחשוב לנו כבנים, וירחמנו כרחם האב על הבן, ולא להניח הבחירה בידו יתברך: 'אם כבנים אם כעבדים'.
אבל במה שכתבנו נוח שדעתנו הוא לשאול מהקדוש ברוך הוא שינהג עמנו בשני הקלות: בהקלה שיש לבן ובהקלה שיש לעבד. זהו שאמרו: 'אם כבנים אם כעבדים' - כלומר: אנו שואלים ממך, שתתנהג עמנו כבנים וכעבדים לצד המקל. 'אם כבנים - רחמנו כרחם אב על בנים' - כלומר: שאם חטאנו לפניך שתייסר אותנו כמו שמייסרים לבן, כדי שיתכפרו עוונותינו ולא נשתרש בחטא, כמו שאמר הכתוב: 'ואוהבו שחרו מוסר'. 'אם כעבדים - עינינו לך תלויות' – כלומר: ואם אף על פי שייסרת אותנו, אנו מורדים בך, אל תעשה לנו כדין בן סורר ומורה שתמית אותנו, אלא תחשוב לנו כעבדים, ותניח לנו תלויים, ותן לנו זמן 'עד שתחוננו ותוציא לאור משפטינו קדוש' - לבסוף כמו לבן ואל תמירנו באחר.
גבעות עולם, דף קכה ע"ב, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבוכים הצדיקים על בניהם, מועיל להעלותם מדינה של גיהנם.
'ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו' - כלומר כיוון שהיה רשע, ראוי הוא שלא תבכה עליו הרבה ותקבל נחמה. לזה השיב להם יעקב, אדרבה, היא הנותנת שאין אני מתנחם. והוא על מה שאמרו בילקוט שמואל שמה שאמר דוד המלך שמונה פעמים: 'בני בני' על אבשלום, השבע פעמים היה להעלות אותו משבעה מדורי גיהנם, ואחת להביא אותו לעולם הבא. באופן שהבכי שבוכים הצדיקים על בניהם, מועיל להם להעלות אותם מדינה של גיהנם. זהו שכתוב: 'וימאן להתנחם' - כיוון שהיה רשע, צריך אני לירד לגיהנם כדי להעלותו משם, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, שהצדיקים כשעוברים דרך גהינם, עולים עמם קצת רשעים. ואני איני רוצה לירד לגיהנם בשביל בני, משום כך: 'ויבכה אותו אביו' - בכה אותו יותר מדי, ולא רצה להתנחם, כדי להעלותו מגיהנם, כמו שעשה דוד המלך, עליו השלום.
גבעות עולם, דף קז ע"א, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לקח טוב הוא פשט וסוד, ואי אפשר לנשמה בלא גוף.
'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אני נתתי לכם 'לקח' - שהוא לשון 'לקיחה', שהוא בחינת הפשט, כמו שכתבנו לעיל. וגם 'טוב נתתי לכם' - שהוא בחינת הסוד שהוא 'טוב', כמו שכתוב בזוהר בפרשת בלק, במשל לרופא שנתן להם סם של חיים, שהוא בחינת הסוד, והראה להם עליה סם של מוות, שהוא הפשט, כמו שכתוב שם שהוא 'לא תרצח לא תנאף'. אפשר שתאמר כיוון שהסוד נקרא 'טוב', אתם נגררים אחר הסוד ותעזבו את הפשט, שהוא סם של מוות, לזה אמר: 'תורתי אל תעזובו'. אל תעזבו את המקח שנתתי לכם, שהוא הפשט גם כן, משום שאי אפשר לנשמה בלא גוף.
גבעות עולם, דף קב ע"א, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד אף שבידו לתת כולה לבדו, יערבב חלקו עם חלק כולם.
'א-להים הבין דרכה, והוא ידע את מקומה' - הוא רמז למי שנותן בסתר, שהיא המעלה הגדולה מכולם בעניין הצדקה. והוא שיש מציאות, שכשגובים לעניין מצווה שהוא לפדיון שבויים או להציל עניים או לעשות הלבשה לתינוקות של בית רבן, וצריך לאותה מצווה מאה אריות. אפשר שימצא אדם אחד, שיש לו יכולת לעשות אותה מצווה לבדו, משום שהוא עשיר ונדיב, ויש לו לב טוב, אף על פי כן אינו עושה אותה. ורוצה שכולם יתנו חלקם, ולערבב חלקו עם חלק כולם, כדי שיהיה צדקתו בסתר, שהיא המעלה הגדולה מכול בעניין הצדקה. משום שכיוון שעירבו המטות יחד, אף על פי שנתן הצדקה בפרהסיה, נקראת 'בסתר', משום שכל עני ועני, שלקח חלקו ולבושו, אינו יודע אותם המעות בפרטות שלקח, מי נתנם, כדי שיתבייש ממנו, וגם הנותן לא ידע צדקתו, שנתן לאיזה עני הגיע. ... וזהו לו כמי שנתן בסתר.
זהו שאמר: 'מאשר שמנה לחמו' - כלומר שהוא איש עשיר ונדיב לב, 'והוא יתן מעדני מלך' - שיש לו רצון ליתן כמו המלך, והיה רוצה ליתן מכיסו כל הממון הצריך לאותה מצווה, ואף על פי כן: 'ונדיב נדיבות יעץ' - ומייעץ לעולם שיעשו נדבות וייתן כל אחד חלקו. 'והוא על נדיבות יקום' - כלומר בתוך אותם הנדיבות, יקום ונותן גם הוא חלקו בתוכם, אבל כוונתו כדי ש'א-לוהים הבין דרכה' - שיהיה צדקתו בסתר, כמו שכתבנו.
גבעות עולם, דף קיד ע"ב, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהולך ברגליו בארץ מתכפר לו, ומיתת יעקב, שהפסיק הליכתו.
'למה כל האבות תובעים ומחבבים קבורת ארץ ישראל? - ... רבי יהושע בן לוי אמר: ... 'אתהלך לפני הי בארצות החיים' ... אמרו רבותינו שני דברים בשם רבי חלבו: ... שמתי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח, ואוכלים שנות המשיח. ורבי חנינא אמר: מי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם, שתי מיתות בידו' - יעקב ומשה ויוסף הרמוזים בתיבת 'ימי', כל אחד תפס דבר אחד מאלו השלושה: יעקב תפס סברת רבי חנינא, שמי שנקבר בחוץ לארץ יש לו שני מיתות, שהוא החיבוט הקבר, לפיכך ציווה שיקברו אותו בארץ ישראל. יוסף תפס סברת רב חלבו, שמתי ארץ ישראל חיים תחילה, לפיכן ציווה שיעלו עצמותיו לארץ ישראל, משום שלעניין התחייה, די בקבורת עצמותיו שם. אבל משה תפס סברת רבי יהושע בן לוי, שמי שהולך ארבע אמות בארץ ישראל נתכפרו לו כל עונותיו, לפיכך היה רוצה לילך שם בחייו.
ושמעתי משם רבינו הקדוש מרן, במה שאמר יעקב: 'אמותה הפעם' - שמילת 'פעם', הוא לשון הילוך, כמו 'פעמי מרכבותיו', שאמר הכתוב. והכוונה הוא שיעקב אבינו לא מת, אלא המיתה היה, שמקודם היה הולך ברגליים למקום שהיה רוצה, ועכשיו אינו הולך אלא עומד במקום אחד. וזהו שאמר: 'ויאסוף רגליו' אל המטה, כלומר שהמיתה של יעקב הוא שאסף רגליו, ולא מת ככל אדם, ולא היה אלא אסיפת הרגלים. זהו שאמר: כיוון שראיתיך חי, אני לא אמות, אלא הפעם, כלומר אסיפת הרגלים לבד.
גבעות עולם, דף קיג ע"ב-קיד ע"א, דפוס מרדכי נחמן וחברו חיים ליאון קלעי, שלוניקי, תקמ"ד (1784).