חכם ד"ר משה גסטר


מקצת שבחו

חכם ד"ר משה גסטר נולד לאמו פינה יהודית ולאביו אברהם עמנואל בשנת תרט"ז (1856) בבוקרשט רומניה. 
ראשית תורתו למד על ברכי חכמי העיר בוקרשט, וע"י מורים פרטיים ששכר לו אביו, אברהם עמנואל גסטר, שהיה קונסול הולנד ברומניה. סבו, עזריאל גסטר היה סוחר אמיד ומפרנסי הקהילה הספרדית, שבשנת תרכ"ה (1865), בנה, בין יתר מעשיו, גם בית כנסת בבוקרשט.
בשנת תרל"ד (1874), לאחר סיום לימודיו התיכוניים, עבר לעיר ברסלאו, אז בגרמניה כדי ללמוד בבית המדרש לרבנים מפי הרב זכריה פרנקל, במקביל למד באוניברסיטת ברסלאו ולייפציג. בשנת תרל"ז (1877) קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה על עבודתו בתחום חקר בלשנות והיסטוריה של השפה הרומנית. ובשנת תרמ"א (1881) הוסמך לרבנות בבית המדרש לרבנים. עם חזרתו לבוקרשט החל לשמש בקודש בקהילה הספרדית. הוא היה פעיל בתנועת 'חובבי ציון', ושימש מפקח בתי ספר ומרצה לתולדות הספרות הרומנית באוניברסיטת בוקרשט.
בשנת תרמ"ה (1885) גורש מרומניה, בעקבות מאמר שפרסם כנגד האנטישמיות של האיכרים הרומנים, בעיתון הרומני 'רומנול', ועבר לעיר לונדון באנגליה. 
בשנת תרמ"ז (1887), בגיל 31, נבחר לשמש חכם הקהילה הספרדית בלונדון, וכרב הראשי הספרדי לאנגליה. 
חכם ד"ר משה גסטר נשא לאישה את מרת לוסי, בתו של מייקל פרידלנדר, ראש המכללה היהודית בלונדון. 
הוא החל ללמד באוניברסיטת אוקספורד, ובשנת תר"ן (1890), נבחר לשמש רקטור המכללה היהודית על שם ג'ודית מונטיפיורי, בעיר רמסגייט, בה התגורר. ברמסגייט הוא ייסד בית מדרש לרבנים ועמד בראשו. הוא שימש יושב ראש 'החברה להיסטוריה יהודית', וסגן יושב ראש 'החברה לפולקלור'. 
בשנת תרנ"א (1891), ביטל קרול, מלך רומניה, את צו הגירוש כלפיו, והעניק לו את העיטור הלאומי הרומני להישגים יוצאי דופן - דרגה א'. בשנת תרפ"ט (1929), הוא קיבל אות חבר לשם כבוד של האקדמיה הרומנית. 
כציוני נלהב, חכם ד"ר משה גסטר שימש סגן יושב ראש בקונגרסים הציוניים הראשונים. הוא ייסד את הפדרציה הציונית באנגליה ועמד בראשה. הוא גם קרא לאחד מילדיו בשם תאודור הרצל. בשנת תרס"ז (1907) ביקר בארץ ישראל, וכתב על כך באיגרותיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה, לקח חלק במשא ומתן עם השלטון הבריטי בעניין הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, שהביא בין היתר ל'הצהרת בלפור', בשנת תרע"ח (1917). מעמד החתימה על הצהרת בלפור ומסירתה למנהיג הציוני חיים וייצמן, נעשה בביתו של חכם ד"ר משה גסטר.
חכם ד"ר משה גסטר חיבר למעלה מ20 ספרים, רובם נכתבו באנגלית, ורק מעט מהם נכתב או תורגם לעברית. ספרו 'הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית', שנדפס בברלין בשנת תרפ"ד (1924), תורגם לעברית בחייו בידי רפאל זליגמן. הוא ערך גם את 'ספר המעשיות: כולל אגדות וסיפורים מתוך קובץ כתב-יד ישן נושן', שנדפס בלייפציג בשנת תרפ"ד (1924). וכן ערך את הספר 'ביאור שמות קודש וחול - לרבינו משה בן מיימון', מתוך כתב-יד של הרמב"ם, שהובא לדפוס בפעם הראשונה, בברלין בשנת תרפ"ג (1923).
חכם ד"ר משה גסטר נפטר ביום י"ד באדר תרצ"ט (1939), בעיירה אבינגדון, הסמוכה לאוקספורד באנגליה.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תרגומו של אונקלוס הוא ביטוי של מסורת עתיקה שנתקדשה.
הרמב"ם אינו מסתפק ברשימה פשוטה של מקומות שמות הקודש והחול, הוא צריך למצוא סמך לכל דבר, בקבלת חכמינו זיכרונם לברכה העתיקה. אין הוא נוטל רשות לעצמו להחליט על פי דעתו הוא, בדבר שהוא מכריע כל-כך בהכשרתו של ספר תורה לקריאה בציבור. כבר ידוע למדי מספר 'המורה' שלו, כמה גדול היה בעיניו ערכו של תרגום אונקלוס, תרגומו של אונקלוס הוא בשבילו ביטויה של המסורת היותר עתיקה שנתקדשה, כי לולא זאת לא היו מצריכים 'שניים מקרא ואחד תרגום', ולא היו קובעים את התרגום בקריאת התורה בציבור, שהיא חלק של התפילה, ובכל-אופן בקישור עם קריאת הפרשה. על כן, סומך עצמו הרמב"ם במקומות אין מספר ב'מורה' שלו על קבלתו של אונקלוס, וכן דרכו גם בספרו זה. בכל מקום שהוא מזכיר איזה כתוב, הוא מסמיך לו את תרגומו של אונקלוס, ובנוסח עתיק מאוד.
ביאור שמות קדש וחול - לרבינו משה בן מיימון, הקדמת המוציא לאור-הרב משה גסטר, עמ' 4. הוצאת דביר, ברלין תרפ"ג (1923).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמעמד האישה העברייה היה טובה יותר מממלכות הנאורות.
היהדות של התקופה הבייבלית כבר בחלה בנישואין על ידי חטיפה בחוזק יד או על ידי קנייה, ועונשים קשים הוטלו על כל מפיר חוק, ועל הוצאתם אל הפועל, מוכיחות עובדות לא מעטות. למרות כל מה שנשנה פעמים רבות, מצדדים בעלי כוונות זרות, מעמדה של האישה העברייה בתקופה הבייבלית, לא רק שהצטיין לטוב, בערך אל מעמדה של האישה בקרב הממלכות היותר נאורות, והיותר מנומסות בעת ההיא, כגון מצרים ובבל, כי אם גם עלה על מעמדה של האישה אצל עמי יוון ורומא. דורות שלמים אחרי כן. המחקר המשווה, העומד עתה בראש שיטתה של ההתבוננות המדעית, פרש איפוא אור גדול ובהיר על מעמדה של האישה בארצות הללו. ויכולים אנו גם לפסוע צעד אחד קדימה להחליט, שאף הציביליזציה המהוללה בימינו אלה, עוד טרם הגיעה לכל אותם אמצעי המחסה, אשר הקימה היהדות הבייבלית וזו שאחריה, למען הגן על נשותיהן, ועל אושר חיי המשפחה שלהן.
הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 11-13. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לחתום בכתובה שמות שלשלת דורות מוצאם.
יהודי ספרד לא הסתפקו ברשימת שמותיהם של אבות החתן והכלה בלבד, אלא מתחו את קו מוצאם ככל אשר יכלו, לפרקים חמישה או שישה דורות ויותר אחורנית. אין ספק בדבר, כי הייתה להם שלשלת היוחסין משלהם, וברור הוא למדי, כי על ידי שלשלאות כאלו עלה בידם להכניס את משך משפחתם אל תוך הכתובה, ולהשתמש בה מדור לדור.
הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 27-28. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מעלת ידיעת האם, שפרי בטנן התנשא עד לגובה כזה.
רק על ידי הכתובה בלבדה, יעלה בידינו למצוא את שמות אמותיהם של אנשי המופת שלנו, אשר תפסו מקום כל כך נכבד בתולדות עמנו. שום אדם לא יכחיש, כי אמו של הילד לא רק שלוקחת חלק כחלק בתכונותיו החומריות והנפשיות, אלא משאירה היא לפעמים קרובות רשמים יותר חריפים ויותר עמוקים מאלה של אביו: אלמלא יודעים היינו, לדוגמה, מי הייתה אמו של הרמב"ם, ויכולים היינו להמשיך את מוצא משפחתה, אז בוודאי יכולים היינו לעמוד על אופיו של האדם היותר גדול בעמנו. חפצים היינו גם כן לדעת מי הייתה אמו של רש"י, זה המפרש הגדול של כתבי הקודש. ... אילו הגיחו ידיעות כאלה ממחבואיהן, אז אפשר היה לראות, עד כמה נכבד וחשוב היה המקום, אשר תפסה האישה העברייה בחיים העבריים. אין לחשוב, כי חינוכן היה במצב של התרשלות גמורה. לפי הנראה, היו להן ידיעות שונות והגונות, אם פרי בטנן התנשא עד לגובה כזה, כי במקרים כאלה, מאצילים ההורים מרוחם ומירושתם הנפשית על הבנים.
הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 31. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהמסורות הקדומות מלמדות שאינם רק של עם אחד.
אין אנו מביטים עכשיו על מחקרים ממין זה, כעל טיפול באגדות בסיפורי מעשיות בלבד, או כעל תיאורים של נימוסים ידועים, נימוסי קודש או נימוסי חול, המצומצמים לעתים קרובות אך במדינה אחת או בעם אחד. באגדות ונימוסים האלה, אנו מכירים שרידיהן של מסורות יותר קדומות, המובילות אותנו אל הימים שלפני ההיסטוריה שלנו. ... ובו ברגע אשר מצאנו סיפורי מעשיות ממין זה גם בספרות המזרח העתיקה, הרי בוודאי נסתתמו כל טענותיהם ותביעותיהם של כל אותם המלומדים, אשר רצו ליחסם אך אל המיתולוגיה הגרמנית לבדה, וחשיבותם גדלה עד לפקוח עינינו, על האמונות והאגדות היותר קדומות.
הכתובה בהשתלשלותה ההיסטורית, עמ' 9-10. הוצאת רמון, ברלין תרפ"ד (1924).