חכם אנריקה חיים בז'רנו


מקצת שבחו

חכם אנריקה חיים בז'רנו נולד לאמו קאלו ולאביו משה בשנת תר"ו (1846) בעיר סטארה זגורה בבולגריה.
ראשית תורתו למד מפי סבו, אבי אמו, החכם יצחק ברוך קלדרון מהעיר פלבן. בשנת תרי"ח (1858) שב לבית הוריו, ולמד בישיבת החכם נסים אלקלעי. בשנת תרכ"ג (1863) הוסמך לרבנות, ושימש ר"מ בישיבה. 
חכם אנריקה חיים בז'רנו נשא לאישה את מרת ריינה לבית אסא, ונולדו להם שלושה בנים וחמש בנות.
בשנת תרכ"ו (1866) עבר לעיר רוסה, שם לימד במלדארי - תלמוד תורה, ובבית הספר אליאנס. בתקופה זו למד בכוחות עצמו שפות רבות ומלבד לדינו ועברית, שלט באנגלית, צרפתית וגרמנית, טורקית, פרסית וערבית.
בשנת תרל"ז (1877) פרצה המלחמה העות'מאנית-רוסית, ותוך כדי פלישת צבא רוסיה לאדמת בולגריה, נהרגה אמו מירי פגז. בשנת תרל"ח (1878) חכם אנריקה חיים בז'רנו ברח, מאימת המלחמה, עם משפחתו לבוקרשט, בירת רומניה. הוא החל לשמש מנהל בית הספר של הקהילה היהודית ספרדית, דרשן ורב הקהילה. בנוסף לימד עברית בפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת בוקרשט.
בשנת תר"ן (1890) שוקם בהנהגתו ה'קהל גראנדה', בית הכנסת הספרדי הגדול בבוקרשט, ובשנת תרנ"א (1891) צויד בית הכנסת בעוגב גדול, ובבית הכנסת פעלה מקהלה בניצוחו של המלחין אברהם לוי איבלה, זמר הטנור אלברטו דלה פרגולה, והמנצח יוזף רוזנשטק מהאופרה הרומנית.
חכם אנריקה חיים בז'רנו היה שותף לייסוד חובבי ציון ברומניה, ופעל לתחיית השפה העברית בהגיה הספרדית. הוא כתב מאמרים לכתבי עת ציוניים, ושמו נרשם בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.
שמו של חכם אנריקה חיים בז'רנו נודע בין חכמי האומות, והוא ניהל התכתבויות עם אינטלקטואלים בני תקופתו. הוא גם היה מקורב לחצר המלכות, והיה מבאי ביתה של אליסאבטה מלכת רומניה.
בשנת תר"ע (1910) עבר לאדירנה שבתארקיה, במערב טורקיה על גבול בולגריה. הוא שימש רב העיר, והקים בית ספר יהודי. בשנת תר"פ (1920) עבר לאיסטנבול, ונבחר לקיימקאם, ממלא המקום של החכם באשי, הרב הראשי ליהודי טורקיה, חכם חיים נחום אפנדי, שסיים את תפקידו עם הקמת טורקיה המודרנית. 
חכם אנריקה חיים בז'רנו היה מעורה במקהלת המפטירים שפעלה באיסטנבול, וחיבר פיוטים רבים, בתוכם הפיוט 'חדש ימינו כקדם', שהתפרסם בספר 'שירי ישראל בארץ הקודש', שנדפס באיסטנבול בשנת תרפ"א (1921), ומאז זכה לביצועים רבים של שושנה דמארי, ברכה צפירה ואהובה צדוק.
חכם אנריקה חיים בז'רנו נפטר ביום כ' באב בשנת תרצ"א (1931), ומנוחתו כבוד בארנאווטקוי, באיסטנבול. 
בין חיבוריו: 'ארשת החיים' - דרושים, 'תשובה מחיים' - פסקי דין בענייני עגונות, 'חיים בירושלים' - סדר זרעים ומועד לירושלמי 'פיוטים ותחינות' - פיוטים, 'אמונת אומן' - פילוסופיה, 'חיים עד העולם' - מאמרים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם בני העניים ילמדו, יצא מהם תועלת גם לאחרים.
'אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש' - בימי חורפי פירשתי זה, במה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בא וראה, כמה כוחן של תינוקות של בית רבן, שהרי גלו סנהדרין גדולה - ולא גלתה שכינה עמהן' וכולי 'גלו תינוקות של בית רבן - וגלתה שכינה עמהם, שנאמר: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', מיד 'ויצא מן בת ציון כל הדרה' - הרי שהשכינה תמיד עם תינוקות של בית רבן, על כן אין מבטלים אותם מלימודם לבניין בית המקדש, שהרי אינם צריכים לבית המקדש, כי בלאו הכי שכינה עמהם. ...
והחובה תגדל עלינו, לדאוג בעד בני עניים, כאומרם זיכרונם לברכה: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - אין הכוונה בזה, שרק בני העניים מצטיינים בלימודם יותר מן העשירים, אלא רצונם לומר: כי בני העניים, אם ילמדו יצא מהם תועלת גם לאחרים, יען כי ישכרו עצמם להיות מורים לאחרים, ולכלכל את בני ביתם, וזהו אמרם: 'שמהם תצא תורה' - כלומר תצא תורה לאחר. מה שאין כן בני העשירים, שאם ילמדו - איתם תלין חכמה, ולא יוכלו להיות לנו להועיל. וזה יורה לנו הניסיון בכל עת וזמן.
דרשות, עמ' 20-21, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583791
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לקרוא דרור מהצבא לחזנים בבית הכנסת, שרובם מורים.
בין הנלקחים לצבא היו גם החכמים אשר בעדתנו, כמו המורים בבית הספר עד בני ארבעים וחמש שנים. ולזאת רבה המהומה בין אחינו בית ישראל, ורק בקושי גדול קראו דרור לחזנים, ורק חזן אחד לבית כנסת אחד. ואנוכי כתבתי להרב הגאון חיים נחום אפנדי בתורכיה, וגם דקדקנו בחוקי הצבא, ונתן חופשה לכל החזנים, ותודות לאל כי רוב המורים הם חזנים בבית הכנסת, וכך גם השוחטים והמוהלים נפטרו מחיוב הצבא, וזה הניח לנו מעט. אולם שר הצבא אשר לנו, איש יקר הערך מאוד, בסרי ביי, פרש מוטות כנפי חסדו גם על החזנים השוחטים והמוהלים, אשר בכל הווילאייט הזה, וגם אותם אשר נולדו פה, והם משרתים בחוץ לארץ.
זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה, דף 27, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583777
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בשבח התקווה, המעודדת בימי הגלות המר, לשוב לגבולנו.
מה נעמת ומה יפית התקווה, בת אל עליון, ואהובת כל יצורי חלד. בך ינוחם איש מכל צרותיו. בך יראה אור בהיר, מבין מפלשי חושך ואפלה. בך ינצח גבר המכשולות והחתחתים, אשר יעמדו נגדו בימי חלדו. וגם במותו תלווהו עד קברו, ותשב כעמוד שיש, וכראי מוצק על מצבתו, לתת לו תקווה לחיי עד, לחזות בנועם שדי ולרוות נחת. את, רק את, הפחת רוח תקווה לאבותינו במצרים. ואת, רק את, תעודדנו בימי גלותנו המר והנמהר הזה, וכדברי הנביא, החוזה בניחומיו: 'ויש תקווה לאחריתך ... ושבו בנים לגבולם.'
דרשות, עמ' 31, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583791
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד נהי על אובדן אחינו בארצות החושך רוסיה אוקראינה ופולין.
הנביא ירמיה, אומר בצדק: 'אני הגבר ראה עני בשבט עברתו', בראות התלאות, אשר מצאו את בני עמו. שפך מרי שיחו לאמור: 'האספו ונבוא אל הרי המבצר, ונדמה שם כי ה' א-להינו הדמנו, וישקנו מי ראש' ... 'מי יתן ראשי מים, ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה על חללי בת עמי'. כל הפסוקים האלה, נוכל בצדק לקחת אותם במלוא מושגם, על כל המוצאות את אחינו בני ישראל בארצות פזוריהם. כולנו יחד נאספנו פה, גדולים וקטנים, טף ונשים, לעורר בבכי קינים, נהי והגה. נהי על אובדן כמה אלפים מאחינו ברוסיה אוקראינה ופולניה, ארצות החושך, אשר אור רגש האנושי, עוד לא נגה עליהם. אהה. הנה נא הואלתי, ידידי, לתאר לפניכם במושג אמיתי, ובעזר המליצה את המראה הנוראה ההיא, אולם לא אוכל עשוהו, כי דל ורזה אנוכי. לבי חלל בקרבי, מפני השמועות המבהילות ההן, ואין מילה בלשוני, גם אנוכי אזעק מנהמת נפש כירמיה ביללותיו: מבליגיתי עלי יגון' - הנה מבליג הייתי, אם הייתי יכול אך 'עלי לבי דווי'.
דרשות, דף 27, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583791
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהיא ייסוד המוסר הכללי וכל אומה שאבה מימי תורתנו.
בראות ישראל מחזה שדי, בהגלות נגלות על הר סיני, בהדרת גאונו עם אלפי שנאן, לתת מימינו אש דת לעם בחירו, חלק נחלתו - דת אש, דת נצחית, דת אשר היא יסוד המוסר הכללי לכל יצורי עולם בני אל חי. כי ממנה תוצאות חיים לכל הדתות, הבאות אחרי כן. וזהו מה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: מהו שכתוב 'וכפטיש יפוצץ סלע'? - מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא, היה נחלק לשבעים לשון' - וכוונתם זיכרונם לברכה בזה: כי כל אומה ולשון, שאבו ממימי ישועת תורתנו, ובצדק נקראה בפיהן 'ספר הספרים' בה הידיעה - להורות על הפלגת מעלתה, כמו 'קודש הקודשים' כהסכמת המדקדקים. ועל זה נאמר: 'יתנו עדיהם ויצדקו' - יבואו מהם ויעידו בכם.
דרשות, עמ' 24-25, כתב יד, הספריה הלאומית, מספר מערכת 002583791