חכם שאול הכהן


מקצת שבחו

חכם שאול הכהן נולד לאמו ולאביו חכם מוסא הכהן, באי ג'רבה בדרומה של תוניסיה. 
את ראשית תורתו למד מפי החכם צמח הכהן, משבגר ונשא אישה עבד למחייתו כמוכר בחנות, ואת שארית זמנו הקדיש ללימוד התורה.
חכם שאול הכהן נתמנה לרב ראשי ברובע הקטן של ג'רבה, בתקופת כהונתו התמסר לאנשי הקהילה, תיקן תקנות ייחודיות, וביטל מנהגים שאינם ראויים.
בין חכם שאול הכהן לחכם ישועה בסיס, מגדולי חכמי תוניס, שררה ידידות עזה. חכם ישועה בסיס כינהו בשם -  שאול בחיר ה'. חכם ישועה בסיס חזה כי יבוא יום ותוניס תתרוקן מחכמיה ועל-כן ציווה את חכם שאול הכהן לשמור ולחזק את לימוד התורה והתלמידים בג'רבה, ואכן בא היום ונצרכה תוניס לחכמי ג'רבה.
חכם שאול הכהן היה בקיא בנגלה ובנסתר, אך חיבב ביותר את דרך הפשט וכך היו מרבית פירושיו.
חכם שאול הכהן נפטר ביום ו' אייר תר"ח (1848) ונקבר ב'גרבה. ביום ט"ו בשבט תש"ע (2000) כ-150 שנה לאחר פטירתו, הועלו עצמותיו לישראל והוא נקבר במושב איתן.
חכם שאול הכהן חיבר 10 ספרים, חלקם יצאו לאור בחייו, וחלקם לאחר פטירתו, ואלו הם: 'לחם הביכורים' - כללי הדקדוק, 'קרני רמים' - על פירוש רש"י ורא"ם על התורה, 'שפתי דעת' - פירוש על הסליחות, 'בגדי כהונה' ו'נוכח השולחן' - ביאור על השולחן ערוך, 'ערבי פסחים' - פירוש על ההגדה של פסח, 'יד שאול' - פירוש על התורה, 'נתיב מצוותיך' - פירוש על האזהרות של רבי שלמה אבן גבירול ורבי יצחק בן ראובן, 'בינה לעיתים' - על חוכמת העיבור, 'שי למורא' - פירוש על תפילת ימים הנוראים.
 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבעת צרת איש מישראל, יחשוב כאילו הוא אחיו ממש.
'וכי ימוך אחיך' וכן בהמשך 'וכי ימוך אחיך עמך', 'וחי אחיך עמך' - נראה לעניות דעתי זה שנקט בכל העניינים האלה לשון 'אחווה' - לומר שבעת צרת איש מישראל, יחשוב אדם כאילו הוא אחיו ממש, ועל ידי זה יכמרו רחמיו עליו, לרחם עליו, ולהצילו מצרתו באיזה אופן שיוכל. ...
'וחי אחיך עמך' - יש לדקדק מהו 'עמך' שנאמר, ודי לי לומר 'והחזקת בו גר ותושב - וחי' - ונראה לעניות דעתי, שהכוונה בזה הוא שמה שאני מצווך להחזיק באחיך ולהחיות, והיינו כשיש לאל ידך לעשות שתיהן, דהיינו: להחיות עצמך, ולהחזיק ביד אחיך, אבל אם אינך יכול לעשות שתיהן, כגון שאתה דחוק, ודייך להפקיע את עצמך, אז אתה פטור, ש'חייך וחיי חברך - חייך קודמים'.
יד שאול דף ע"ח עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו, (1916)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהעוסק בתורה כפי כוחו, די לו, וכאילו למד כל התורה.
'והמלאכה' - שלושה במוסרה: 'והמלאכה הייתה דיים', 'והמלאכה לא ליום ולא ליומיים', 'והמלאכה גדולה' - ופירשו המפרשים זיכרונם לברכה: שצריך לקבוע עיתים לתורה ולעסוק בה כפי כוחו, אבל אינו חייב לעסוק בה כל היום וכל הלילה ולמות ברעב וכיוצא בזה.
וזהו רמז המסורה: 'והמלאכה גדולה' - היא התורה מלאכת שמים, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ואמנם כשאינו עושה קצבה לתורה לומר: די במה שלמדתי, אלא בכל יום קובע עיתים לעסוק בה, וזהו: 'והמלאכה לא ליום ולא ליומיים' אז 'והמלאכה הייתה דיים' - כאילו למד כל התורה.
יד שאול דף ס"ב עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו, (1916)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן סימן חדש לקרוא 'מגדול' בברכת המזון, ביום שיש בו מוסף.
'מגדול ישועות מלכו' - פסוק הוא בשמואל, וכתיב: 'מגדיל' וקרי: 'מגדול' - בחולם, אבל בתהילים כתיב וקרי: 'מגדיל' - בחיריק, ולכן נהגו בברכת המזון לומר 'מגדיל' - בחיריק, ובשבת ויום טוב אומר: 'מגדול' - בחולם, כי החולם נקרא 'מלך' אצל המדקדקים והחיריק בלא יו"ד נקרא 'עבד' כנודע.
ועוד 'מגדיל' - בתהילים עדיין לא היה דוד מלך, ו'מגדול' - בנביאים שאז הוא 'מלך'.
והעולם אומרים: שביום שיש בו 'מוסף' - אומרים 'מגדול', ונותנים סימן חדש: 'ושבת קרוא מקרא' - רצה לומר: בראש חודש ושבת אומרים: 'מגדול' - שהוא הקרי של שמואל.
ערבי פסחים דף קכ"ב עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ז, (1917)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד חכמי הדור מאירים עיני כל איש כפי מה שקיבלה נשמתו.
ובכל דור ודור הקים להם חכמים ונבונים, יודעי ותופסי התורה: תנאים ואמוראים, סבוראים, גאונים, ואחריהם כל ישרי לב: רבנים וחכמי דורות, דור ודור ודורשיו, דור דור וחכמיו, להבין אותם, ולהאיר עיניהם, ולפרש להם אמרתו, איש איש ממלאכתו כאשר קיבל, וכפי רוחב שכלו ודעתו, אחד המרבה ואחד הממעיט כפי מה שקיבלה נשמתו, אל כל אשר יצא לו הגורל שמה.
קרני רמים, מתוך ההקדמה, הוצאת מכון הרב מצליח, בני ברק, תשמ"א (1981)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שלא די להיות בארץ ישראל, אלא להיות בה בני חורין.
'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - זה עכשיו, שאנחנו בגלות אבל יהי רצון שלשנה הבאה, נהיה בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, לא תחסר כל בה, ונהיה כולנו שבעים דשנים ורעננים.
ולא זו בלבד 'בארץ ישראל' - ועדיין תחת ממשלת האומות חס וחלילה, והם נוטלים חלב וטוב הארץ כמו שהיו בתחילת בית שני כמו שכתוב בנחמיה: 'הנה אנחנו עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו, מרבה תבואתה, ומלכים אשר נתת עלינו בחטאתנו'. ... אלא, בעזרת ה', נהיה שם 'בני חורין' - אין אדון לנו, זולתי יתברך לבדו, יראו עינינו וישמח ליבנו אמן כן יהי רצון.
ערבי פסחים דף ד עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ז, (1917)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שצריך להאכיל העניים - כל הרעב ולא לקיים המצווה.
'כל דכפין ייתי ויכול' - ויש מפרשים, שממה שתלה הדבר ברעבים, ולא תלה הדבר בקיום המצווה, יראה שהוא כנגד עניי אומות העולם.
כי לפי שצריך להאכיל עניים, שלא הכינו לחג הקדוש, כי רבה היא הכנתו, וקשי הוצאותיו, לכן הכריזו לעניים שיבואו לאכול על שולחנם. כמו שכתב הרד"א ז"ל בשם הגאונים אמרו חז"ל: 'מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל' - לזה אמר: 'כל דכפין' - כל הרעב, ולא לקיים המצווה, יבוא ויאכל. ...
וכשרבו אחר כך שכנים רבים מעניי אומות העולם, ואי אפשר לעמוד בכך, לכן לא הניחו עוד דלתותיהם פתוחות לרווחה כמקודם, לכן חזרו לפרנס עניי ישראל בביתם.
ערבי פסחים דף ו עמ' א , דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ז, (1917)