חכם יצחק שמואל רג'יו


מקצת שבחו

חכם יצחק שמואל רג'יו נולד לאביו חכם אברהם ויטא ולאימו בשנת תקמ"ד (1784) בעיר גוריציה שבאיטליה. 
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם אברהם ויטא, רב העיר גוריציה. בנוסף לאיטלקית ידע צרפתית, גרמנית, ורומית, ולשונות המזרח. למד מדעים ומתמטיקה. הצליח לפתור שאלה חמורה במתמטיקה, ופתרונו נדפס בשנת תקס"ב (1802) בכתב העת 'נייווידער צייטוננ', דבר שהוציא לו שם. בשנת תקס"ג (1803) עבר לעיר טריאסטה ללמד בבית אחד מעשירי העיר., ובשנת תקס"ז (1807) שב לעיר גוריציה. 
בשנת תק"ע (1810) במסגרת הסכם שנברון, בין צרפת לאוסטריה, הואחדו השטחים בחופיו הצפוניים של הים האדריאטי וצפון מזרחה של איטליה למסגרת מדינית בשליטת צרפת - הפרובינציות האיליריות. היהודים זכו לזכויות אזרח, והנציב הכללי הצרפתי מינה את חכם יצחק שמואל רג'יו לפרופ' בבית הספר למדעים. בשנת תקע"ג (1813) נכבשה גוריציה ע"י האוסטרים, וחכם יצחק שמואל רג'יו אולץ לעזוב את תפקידו. 
בשנת תקע"ח (1818) פרסם בעיר וינה את החיבור 'מאמר תורה מן השמים', ובשנת תקפ"א (1821) פרסם בעיר וינה את פירושו לתורה - 'ספר תורת א-לוהים'.
בשנת תקפ"ב (1822) פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה, חוקק חוק שחייב רבנים ללמוד לימודים כללים ובפרט פילוסופיה. חכם יצחק שמואל רג'יו קרא לייסד בית מדרש לרבנים, בו ילמדו תורה ולימודים כלליים, ואכן בית המדרש הוקם בפאדובה, ובהמלצתו הועמד בראשו, ידידו, חכם שמואל דוד לוצאטו.
בשנת תקפ"ז (1827) פרסם את ספרו החשוב 'התורה והפילוסופיה' - מחקר עיוני על לימוד החכמות. בשנת תקצ"ג (1833) ההדיר והוציא לאור עם הערותיו את הספר 'בחינת הדת' לחכם אליהו דלמדיגו. בשנת תקצ"ד (1834) ערך את אגרותיו בספר 'אגרות היש"ר', ובשנת תקצ"ה (1835) פרסם 'מאמר תגלחת' - להתיר גילוח בחול המועד. (אביו, חכם אברהם ויטא, שהתנגד להיתר, פרסם בשנת תר"ד (1844) מאמר שאין להתיר)
בשנת תר"ו (1846) לאחר פטירת אביו, החל לשמש בהתנדבות רב העיר גוריציה. בשנת תר"ט (1849) פרסם את הספר 'מזכרת יש"ר', בשנת תרי"ב (1852) את 'בחינת הקבלה', ובשנת תר"ד (1854) את 'ילקוט יש"ר'.
חכם יצחק שמואל רג'יו נפטר ביום ט"ו באלול תרט"ו (1855), ומנוחתו כבוד בעירו גוריציה.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד לחפש באמתחתם חכמתם, כל שכיות חמדה.
ויהי כי הגלה ה' את אבותינו מעל אדמתם ... החלו גם הנבונים בישראל להתעסק בחכמות החיצוניות ההמה, עליהן כתבו ספרים הרבה בדרך המחקר, ויעשו ויצליחו בלימודים ההם, גם הרבו להלל העסק ההוא באמרם: כי טוב ונאות לאיש הישראלי ללכת בעקבות המחקר; ובפרט אחרי אשר באו הערביים באירופה, ותהי ראשית ממלכתם בספרד, ובידם הביאו מנחה את ספרי חכמי יון אשר העתיקו ללשונם, ראו חכמי ישראל את מחקרם כי טוב, ואת חכמתם כי נעמה, וילכו ויבואו בצל קורתה, וישכנו בסתר אהלה, ויחפשו באמתחותיה, ויוציאו משם כל שכיות החמדה, ככל אוות נפשם.
'התורה והפילוסופיה', עמוד 3, וינה, תקפ"ז (1827)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לא לאבד זמנו בפירושים ובמשא ומתן של גמרא.
רק התלמוד המביא לידי מעשה, נקרא גדול, ובהרחיקם מדברי חדודים, אשר לא יועילו כי תוהו המה. ואם יתבונן התלמודי אל מה שאמרנו, ויטה אזנו אל עצת הרמב"ם: 'ולא תתעסק כי אם בהלכת הרב, ותעריך אותו עם החיבור, ולא תכלה ותאבד זמנך בפירושים ובמשא ומתן של גמרא, ואותם הדברים שכבר הנחתי מהם, אבוד הזמן ומעט התועלת'. עד כאן לשונו, אז יופיע נר א-להים עלי אהלו, והיה כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, אז ישמח בו גם הפילוסוף, בראות אותו הולך במישרים, וישכילו יחדיו שניהם במעוני התורה והחכמה.
'התורה והפילוסופיה', עמוד 126, וינה, תקפ"ז (1827)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שישב לוט בשער העיר, שלא ירגישו בו אנשי העיר.
'ולוט יושב בשער סדום' - הנה אנשי סדום היו מכת המנאצים ורשעים גדולים, והיו בוחרים בכל המעשים המגונים שדעתו של אדם מכרעת איסורם, כמו הגזל והחמס והרציחה והמרד וכיוצא, ובהיות ארצם שמנה וטובה כגן ה', והיו באים שמה עניים רבים, והם היו מואסים הצדקה, לכן תקנו לכלות הרגל מביניהם, והיו מודרים הנאה מכל אדם זולתם, והסכימו ביניהם שאם יבוא לעירם אורח, יתעללו בו בתועבה הגדולה, שזכר הכתוב אחר כך, ומרוב העינוי והמצוק, יכריחוהו לצאת מיד מעירם או ימיתוהו. ... ולוט שישב זמן רב עם אברהם, ולמד ממנו מעלת הצדקה והחנינה לאורחים, היה רגיל ליישב בשער סדום, כדי להמתין שם אם יבואו אורחים, ויכניסם לביתו בחשאי, באופן שלא ירגישו אנשי העיר דבר, ולכן לא היה יושב בשער ביתו, כי ירא מבני העיר, גם לא היה חוזר אחר האורחים ביום, מפחד אנשי המקום, אלא בערב היה הולך מחוץ לעיר בשער, להמתין העוברים דרך שם.
'חמישה חומשי תורה עם ביאור יש"ר כרך א', עמוד 183, ירושלים, תשס"ד (1994)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם שקוראים מסכת אבות, להקדים חובת הלבבות.
תקנו לנו קדמונינו המנהג, לומר בכל שבת ושבת, שבין פסח לעצרת, פרק אחד מפרקי אבות בבית הכנסת, והתינוקות מתרגמים כל משנה ומשנה, בלשון לעז המורגל בפי העם, כמובא בשולחן ערוך. והטעם יראה לי לפי שמסכת אבות, כוללת כמעט כל חכמת המידות, דהיינו חובות הלבבות הנקראות בשם תורת האדם, וחג השבועות אנו חוגגים לזכור יום מעמד הר סיני, שבו זכינו לקבל מן השמים תורה א-להית, הנוסדת על הרוב על חובות האיברים, שהן המצוות השמעיות, לכן נהגו להקדים קריאת מסכת אבות לחגיגת חג השבועות, להורות שדרך ארץ קודמת לתורה בזמן - כלומר שחובות הלבבות קודמות לחובות האיברים.
'התורה והפילוסופיה', עמוד 52, וינה, תקפ"ז (1827)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא יקבלו בעיניים סגורות, מה שהוא יליד השכל.
הבדל גדול ראוי להבדיל, בכל כיוצא בזה, בין דברי קבלה לדברי סברא, שכל מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה מכוח קבלתם, איש מפי איש, הוא נשאר נכון וקיים מכל צדדיו לעולמי עד, אך מה שאינו אלא סברת עצמם, הרשות נתונה לחקור עליהם בלי פגימה בכבודם. כי כל דבר התלוי בשיקול הדעת, יוכל כל בר דעת להרהר אחריו כפי כוחו. ... וידוע שכל עוד שיתרבה הניסיון, ויתארכו הדורות, ויתרבה מספר השוקדים על הלימודים, יתרחבו יותר גבולות החכמות, אשר מקורם השכל האנושי. לכן אין להתפלא, אם נתגלו לאחרונים כמה עניינים שנעלמו לקדמונים, בכל מה שנוגע אל הידיעות האנושיות, וזה כערך מה שגבהה חכמת הקדמונים מחכמת האחרונים, בעניני הקבלה והתורה שבעל פה. אשר על כן ראוי להחזיק בכלל הנכבד, שהורנו נזר התורניים וראש החוקרים שבאומתנו, בעל מאור עינים באומרו: היתרון אשר אמנה נמצא לקדמון על האחרון, בדברים הנתלים בנבואה, מצד היותו יותר קרוב לבעליה. הנה לאחרון על הקדמון, בדברים אשר חטרם יצא מגזע העיון והניסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל, ומשיחה למשיחה, עד כי בעזר הראשונים עצמם, אשר נלאו סביבות היאורים, להוציא להם מים, אמור יאמר הכורה אחר כורה, אני קרתי ושתיתי, עד כאן לשונו. הנך רואה, ידידי, שלחינם התרעמת נגד החוקרים, בעבור שלא יקבלו בעינים סגורות כל דבור אנושי וכל שיחה קלה שיצאה מפי פלוני או פלוני מן הקדמונים, איש כמתנת שכלו, והיה לך להבחין בין מה שנובע ממקור הקבלה ובין מה שהוא יליד השכל.
'התורה והפילוסופיה', עמוד 138, וינה, תקפ"ז (1827)