חכם יוסף חמיץ


מקצת שבחו

חכם יוסף חמיץ, נולד לאמו ולאביו חכם יהודה חמיץ בשנת ש"ס (1600) לערך בוונציה. 
ראשית תורתו למד מפי רבו החכם יהודה אריה ממודנה בישיבתו בוונציה. כשראה שתלמידו נמשך אל חכמת הקבלה, חיבר את ספרו 'ארי נוהם', והקדישו לתלמידו החכם יוסף חמיץ. חכם יוסף חמיץ עבר לפאדובה, ולמד באוניברסיטה פילוסופיה ורפואה, ובשנת שפ"ד (1624), השלים בה תואר דוקטור בפילוסופיה ורפואה. לכבוד מאורע זה, הקדיש לו חכם יהודה אריה ממודנה ספר בשם 'בליל חמיץ' - שירים ושבחים שכתבו לכבודו חכמי איטליה. חכם יוסף חמיץ נסמך לרבנות בידי רבו חכם יהודה אריה ממודנה, והחל להתעמק בחכמת הקבלה. הוא למד קבלה מפי החכם אהרן ברכיה ממודנה, ומאוחר יותר למד עם חכם משה זכות.
חכם יוסף חמיץ נשא אישה ונולדו להם ילדים, עבורם הקדיש את חיבורו בענייני מוסר 'דרך חיים'. בנו חכם יהודה חמיץ ואשתו נפטרו בחייו, והוא אימץ אליו את ילדיהם. 
מחיבורו הגדול 'אור נוגה' שכלל כמה חיבורים בענייני קבלה, נדפס רק החיבור 'יודעי בינה' - פירוש על ספר הזוהר, שהספיק לפרש עד דף ל"ג, ואת יתרתו המשיך חכם משה זכות. הספר נדפס בוונציה תי"ח (1658) יחד עם החיבור 'דרך האמת', שעמד בכתב יד, המיוחס לאר"י עצמו, וחכם יוסף חמיץ שמר אותו בחיבורו 'אור נוגה'.
בסוף ימיו, ביקש לעלות לירושלים ולהקים בה ישיבה. הוא יצא אליה ובדרכו שהה כמה שנים באי זאנטי (זקינתוס) שביוון, וככל הנראה לא הצליח לבסוף לעלות לירושלים.  
חכם יוסף חמיץ נפטר בשנת תכ"ח (1668), בדרכו לארץ ישראל. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום כ"א חשוון, יום בו חתם נחמיה שמואל ליבאוויטץ על ההקדמה לספר 'שרידים: מכתבי הפילוסוף הרופא והמקובל, רבי יוסף חמיץ' שיצא לאור בירושלים בשנת תרצ"ז (1937) יחד עם הספר 'בליל חמיץ'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנועד הפירוד להמציא מה שאין בידו, ולמלא חסרון חברו.
ודע, כי בני אדם, על הרוב, הם מוצרכים כשהם משתתפים למלאכות רבות, וחיוב הטבע שיתחלקו ביניהם לבחור מלאכות חלוקות, בהיות שגם ביניהם יש טבעים חלוקים, וכל טבע יותר אוהב מלאכה אחת מהאחרת, וכל זה הפירוד הוא הכוונה להמציא האחד לחברו, מה שאין בידו ולמלאות חסרון חברו. ולכן רוב בני אדם נוטים להניח המעלות השכליות, ולהשים כל מגמתם בקניית העושר, ולהשימו בדבר נאה המועיל לא נמצא בכל, כגון כסף וזהב וזולת זה, כפי הסכמת מלכי הארצות ובחירת המדומה. על כן, בחרו ברוב הארצות ונכספו לכסף, ובחרו בזהב והמרגליות וזולתם זה, מן העושר מן המדומה ... ומאלו הקניינים המדומים, נפל קנאה בעולם, ובהם יתנשאו אנשים ומלכים, מלכו בכוונת המלוכה שיהיה ההשוואה בין בני אדם, ולהסכים קיבוצם, עד שלא ישלול האדם את חברו, ויחמוס ממונו, ויהרגו איש את אחיו, מצד הקנאה כי גדלה, אבל שיישאר בין בני אדם כוונת הטבע, שיהיה כל אחד עוזר ומועיל לחברו ולתקן הנהגתם, ולהעמיד יישובם ביושר וסדר שווה.
החוקר אפרים קופפר, "רבי יוסף חמיץ בזאנטי ומאמרו בחנוך לנער", כתב-עת "ספונות", י"ב (תשל"ח-1978), עמ' רי"א-רי"ב.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד המעשה הוא העיקר, אבל כי ידע שמי הוא העיקר למעשה.
המעשה הוא העיקר להתעוררות תחתון להידמות לעליון, לכן שמו מגמת כל התנאים לתקן המעוות כעניין 'מעשה רב', ואין לו וודאי להקדוש ברוך הוא בעולמו להתעוררות אלא ארבע אמות של הלכה. אבל 'אשגבהו כי ידע שמי' הוא העיקר למעשה, כי כמו שיש הפרש בין דיבור הנער ודיבור הבעל שכל, כן יש הפרש להתעוררות בין היודע למי מתפלל למתפלל בעדו בלבד, ובשניהם הדבר תלוי בפיך ובלבבך לעשותו, וזה וזה יחד נגלים בדרכי הזוהר בלבד. והמעיין הטבעי והתוכן האמיתי, והחוקר מה שאחר הטבע ובחכמה הא-להות, ימצא בו כל מבקשו.
שרידים מכתבי ר' יוסף חמיץ, עמ' י"ז. הוצאת ספרים "דרום", ירושלים תרצ"ז (1937).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שפקח עיניו הספר לעלות להשתחוות בהר ה' בירושלים.
והנה שם א-להים לפניי, ספר יקר הערך והמעלה, כי קרהו כאשר כן קרה לי בעיון החכמות, גם בכוסף האפשרי לעלות להשתחוות בהר ה' בירושלים, באשר אני נוסע היום, אם יגזור ה' בחיים, והספר הוא ספר 'קריית ארבע', אשר אסף וחיבר הרב הגדול המקובל הא-להי, כבוד מורנו החכם רבי אברהם בן מאד נעלה כבוד הרב מרדכי אזולאי, זכרונו לחיי העולם הבא, אשר בכלל דבריו כתב בהקדמתו, וזה לשונו: 'דע, כי גזרה חכמתו יתברך שחיבור ספר הזוהר שמדבר בחכמת האמת, לא יתפרסם ולא יתגלה אלא בדורו של רבי שמעון בר יוחאי, זכרונו לחיי העולם הבא, ועל ידו נגזרה הגזירה בפמליה של מעלה, שלאחר דורו של רבי שמעון בר יוחאי, זכרונו לחיי העולם הבא, ובנו רבי אלעזר, עליו השלום, לא יתעסק בזאת החכמה בפרסום עד הדור האחרון, דורו של משיח בן דוד.
וכך מובא בתיקונים בהרבה מקומות, שאלו הסודות שבספר הזוהר לא יתגלו עד דור שיבוא בו מלך המשיח'. ובמקום אחר אומר: 'ובזכות זה החיבור יתגלה מלך המשיח'. והעיד האשל הגדול הרב הנזכר לעיל, שמצא כתוב כי מה שנגזר למעלה, שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב, עד תשלום שנת הר"ן, ומשם ואילך ייקרא דור אחרון והותרה הגזירה, והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת ה"ש ביצירה, מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים, כמובא ב'רעיא מהימנא' ואמר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר, אין ראוי להתרשל. אלה הם דבריו זכרונו לברכה. על כן, קמתי אני זעיר הזעירים לעשות לה', לקיים תורתו, ופקחתי עיני על הספר הגדול ההוא שתיקן וסידר הרב הנזכר לעיל.
שרידים מכתבי ר' יוסף חמיץ, עמ' כ'. הוצאת ספרים "דרום", ירושלים תרצ"ז (1937).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שמובדלים מכל האומות, רק בידיעת דרכי הא-להות.
ובידיעת דרכי הא-להות בלבד, אנו מובדלים מכל האומות, ומה גם שדעתו שלמה מעם א-להיו, שלא נמצא כספר הזה בזירוז לעבודת ה' וליראה ממנו ולילך בדרכיו יתברך, ולהסיר הקליפות הגוברות עליו, ובו נתקיימו כל תנאי החכמה והעבודה, עד שאם ידעו ישראל ערכו לא יישאר להם שום מדע ושכל עוד. הן מדברי הטבע המסודר ממנו יתברך, הן מדברי התבונה בדבר ה' שמיים ומהלכם ומוצאם בארץ, הן בקשר העולמות בהוויות שונות, וכולם מסודרים על סדר העבודה, עד שלא נמצא דבר בעולמות שלא יהיו מכוונים לידיעתו ולעבודתו יתברך, והידבקו בתפילותיו ובתחנונים.
שרידים מכתבי ר' יוסף חמיץ, עמ' ט"ז-י"ז. הוצאת ספרים "דרום", ירושלים תרצ"ז (1937).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא ישתוקק לקנות דבר נפסד כי חסרון הנפש אמיתי.
כי הדבר היפה הוא, כי האדם יחלק רוב זמנו בחכמה ובתורה וקצת בעסק, ולא יצטרך לבריות, אבל בזה הכלל כי לא יאות למשכיל להשיב כוונתו בעושר על הכוונה הראשונה, אך מלהנות ממנה, שיהיה לו הכנה ועזר להשיג השלמות ויוכל להעמיד חכמתו בכבוד ... לא שיכוון להרבות ממון ולקבוץ אוצר, אלא כדי שיעור ההוצאה בלימוד ושלמות, כי היא לבדה קניין עצמי לאדם, ועל זה אמר: 'אמת קנה ואל תמכור'. וכל אשר יגדל עושר האדם, יש לו לעסוק ולחקור יותר בתורה. ...
וכבר התנו בגדר הפילוסופיה, שיהיה אוהב האמת ואנשיה, גועל רוב הכסף והזהב, ולא ישתוקק לקנות דבר נפסד, כי חסרון הנפש והעדר החכמה הוא חסרון אמיתי, וחסרון העושר הוא חסרון דבר מדומה. וכן שלמה: 'זה חלקי מכל עמלי, אף חכמתי עמדה לי'. ואין צריך לקנות מהכסף, אלא מה שלא אצטרך לבריות, ושלא להבזות בעיניהם.
החוקר אפרים קופפר, "רבי יוסף חמיץ בזאנטי ומאמרו בחנוך לנער", כתב-עת "ספונות", י"ב (תשל"ח-1978), עמ' ר"ח-ר"ט.