חכם אביעד שר שלום באזילה


מקצת שבחו

חכם אביעד שר שלום באזילה נולד לאמו ולאביו חכם מנחם שמשון בשנת ת"מ (1680) במנטובה שבאיטליה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם מנחם שמשין באזילה, רב העיר מנטובה, ומפי חכם משה זכות ותלמידו חכם בנימין הכהן ויטאלי, ובהמשך למד מפי חכם יהודה בריאל, רבה של מנטובה, שהיה לרבו המובהק. 
בצעירותו התמחה בלימודי חכמות הטבע והפילוסופיה, ובמיוחד באסטרונומיה ובגיאומטריה, כתב חיבורים בנושאים אלה, ביניהם ספרו 'נייר הימים' שעסק בענייני לוח השנה, ויצא שמו בין מלומדי איטליה הנוצרים. 
לצד לימודו עסק בהגהה ובהדפסה של ספרים. בשנת תע"ה (1715) יצא לאור ביאורו לשיר 'תפתה ערוך' של אחד מרבותיו, החכם המקובל משה זכות. בשנת תפ"ג (1723) הדפיס את ה'שולחן ערוך' במנטובה, ובשנת תפ"ח (1728) הדפיס לוח שנה עברי יומי, שככל הנראה היה הלוח הראשון מסוגו שנדפס בעולם היהודי. בשנת ת"ץ (1730) יצא לאור ספרו 'אמונת חכמים' - חיזוק לחוכמת ישראל על פני חוכמות הטבע ודברי הפילוסופים. 
בשנת ת"ץ (1730), בזמן המחלוקת של חכמי איטליה בעניין ספרי חכם משה חיים לוצאטו, תמך בחכם משה חיים לוצאטו, שהגיע למנטובה, ונשא לאישה את בתו של רב העיר, חכם דוד פינצי.
בשנת תצ"ג (1733) נתפס על ידי חוקרי האינקוויזיציה ונכלא לשנה. יש אומרים שסיבת מאסרו הייתה שנמצאו בספרייתו ספרי קודש, שלא עברו צנזורה נוצרית, ויש אומרים משום שלעג לצלב, במקרה שאירע, כשחילק צדקה לאסירים עניים בערב שבת, לפי מנהגו הקבוע, פרחח נוצרי צייר צלב על אחוריו, ובעקבות זה נתאסף סביבו המון עם רב שהתלוצץ כנגדו, והוא השיב להם ש"אין לצחוק על המקום המיוחד של צלב".
בשנת תצ"ה (1735) לאחר פטירת חכם דוד פינצי, נבחר לשמש רב העיר מנטובה, וראש הישיבה.
בשנת תצ"ח (1738) נגזר עליו על ידי חוקרי האינקוויזיציה, שלא ייצא מביתו במשך שלוש שנים. לאחר התערבות בפני הכנסייה ברומא, ותשלום דמים מרובים, הקלו בעונשו, שלא ייצא משערי הגטו היהודי.
חכם אביעד שר שלום באזילה נפטר ביום ט"ו בתשרי תק"ד (1743), יום טוב ראשון של סוכות.
פרט לספרו 'אמונת חכמים', נשתמרו תשובותיו בכתבי חכמי דורו, ובכללם באנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק' לחכם יצחק למפרונטי, שדן בתשובותיו. חיבורים רבים ותשובות הלכתיות שכתב נשארו עדיין בכתבי-יד. 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא להכחיש בדברי רבותינו, שרוב דבריהם דברי קבלה.
רוב החכמות האנושיות הן מסופקות, והתחלותיהן לא הוכרחו אצל האנשים בשום מופת, אלא בדו אותן האנשים הקדמונים מליבם, כדי לבאר סיבת הדברים שבעולם השפל, ומציאותן אם כן אפשרי - לא מוכרח. אדרבא, על הרוב, לפי שהסיבה ההיא אינה אמיתית ואינה מספקת, הכניסו הפילוסופים עצמם בדוחקים גמורים, שמבואר נגלה שהם נמנעים אצל השכל, ומזה גם כן נהיה שלא כוונו הפילוסופים לדעת אחת, אלא כל כת וכת לקחה לעצמה ההתחלות, אשר בדה מליבו ראש הכת ההיא, ומהן הולידו תולדות, אך אם סיבת הדברים הללו תוכל להתבאר בדרך אחרת ויותר מרווחת - כל התולדות ההן בטלות לגמרי ... ואנשים אחרים חכמים בעיניהם, כפרו בהרבה דברים מדברי רבותינו זיכרונם לברכה, בלכתם אחרי דברי אומות העולם ... והוא מן התמיהה, שהרבה יותר כיבדו הפילוסופים את אריסטו ממה שעשו אנשים הללו את חכמי ישראל ... והאנשים הללו, כל עוד שמצאו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה דבר, אשר אינו נראה לעיני שכלם המשובש - כיחשו לגמרי, ומעיד אני עלי שמיים וארץ, שהרבה פעמים הבאתי להם ראיות מדברי רבותינו זיכרונם לברכה ועקמו שפתותיהם, ואמרו: אמת שחכמים אמרו כך אבל איני מאמין ואינו מעיקרי הדת, ואחרים אמרו: אמת שחכמים אמרו כך אבל כפי הפשט אינו. אי שמיים, ולא תהיה תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה של אריסטו ושאר הפילוסופים ראשי הכתות וככל דבריהם. וכיוון שלא נמצא על הרוב בחכמות דבר וודאי, למה נכחיש דברי רבותינו שרוב דבריהם דברי קבלה, ודעתם רחבה מדעתנו.
אמונת חכמים, פרקים א'-ב', דף ה' ע"א-דף ו' ע"א, דפוס א. גנשרווסקי, יוהנסבורג, תרי"ט (1859).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אפילו לא ישמעו ישראל למצוות, נותן להם מטר בעתו.
'במה אדע כי אירשנה' - שאפילו יחטאו ישראל, לא יפסידו ארץ ישראל להיותה ירושה ...
עוד אמרתי שאפילו בשאר הטובות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, על מנת שישמרו המצוות, עם כל זה נמצא חילוק גדול בין פרשת 'והיה אם שמוע', והיא הגדולה והמאומתת - שכן הושמה בתפילין ובמזוזה, ובין פרשת הברכות והקללות, שלא נאמרו אלא לגזום סתם, וכמו שאמרו המפרשים עיין בספר 'בינה לעיתים' לרב רבי עזרא פיג'ו, והוא שבפרשת בחוקותי כתוב: 'אם בחקותי תלכו ואם לא תשמעו לי' וכן בפרשת כי תבוא, אבל בפרשת 'והיה אם שמוע' לא כתב כן, לפי שהתחיל 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי ונתתי מטר ארצכם בעתו' - אבל לא סיים 'ואם לא תשמעו וחרה אף ה' בכם', אלא כתב 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם' וגומר 'ועצר את השמים ולא יהיה מטר' - הרי שתנאי זה לא נעשה כהלכתו, בהן קודם ללאו, וקיים לנו שהתנאי בטל והמעשה קיים, ולכן אפילו לא ישמעו ישראל למצוות ה' בחסדו הגדול - נותן להם המטר בעתו ואוספים דגן תירוש ויצהר.
אמונת חכמים, פרק ב', דף ו' ע"ב-דף ז' ע"א, דפוס א. גנשרווסקי, יוהנסבורג תרי"ט (1859).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לברך בשם בשומע תפילה אף שגדולים אסרו לחתום בשם.
סדר 'איילת השחר', אשר נתקן ונדפס תחילה בעיר הזאת מנטובה על פי חכמיה, ושם הדפיסו כמה פעמים 'ברוך אתה ה' שומע תפילה', ועכשיו אין אומרים כאן אלא 'ברוך שומע תפילה', ושאלתי לזקנים ואמרו לי שבימיהם לא שמעו מתמיהה זו ... אף על פי שבשם נדפסה. נראה שחכמי העיר הזאת כך תקנו אחר כך, וחזרו בהם ממה שעשו בראשונה, וראיתי חכמים גדולים עמודי ההוראה, ראשי אלפי ישראל, הלא הם כבוד מורנו הרב רבי גבריאל פונטרימולי ישמרהו צורו ויחיהו, וכבוד מורנו הרב רבי חיים סגרי זכר צדיק לברכה, שאסרו לחתום בשם. כל זה דנתי בקרקע לפני הרב הגדול מורי ורבי כבוד מורנו הרב רבי יהודה בריאל ישמרהו צורו ויחיהו, ואמר לי שאינו כן ... עוד אמר לי שלא ידע טעם לסברת הרב רבי סגרי זכר צדיק לברכה שאסר לומר.
תשובה מכתב-יד, הובא ב'דעת קדושים' לרבי ישראל טוביה אייזנשטאט, חלק ג' - מזכרת רבני איטליה, עמ' 40, פטרבורג, תרנ"ז (1897).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין לערער על כוח הקהל לגזור מס על נכסים מחוץ לעיר.
קמו ארבעה אנשים ויאמרו שאין כוח לקהל לגזור שהחוץ יפרע בעול בעד הסך שהוסדר כנזכר לעיל, ושאם רוח אחרת עמם - ירדו לדין עמהם לפני דייני ישראל, אשר לא יהיו מן העיר הזאת ...
כי לא עלה ותעלה מעולם על הדעת, ולא יובן מזה שיוכלו יחידי הקהל לערער נגד כוח הקהל קדושים בכללו, ונגד הסדרים הכלליים הקדמונים אשר נעשו לעולם, מרוב מניין ורוב בניין, בשביל הקהל קדושים כולו, מבלי שום חילוק ביניהם בין יחיד ליחיד ... ודעו נאמנה, שהאנשים החולקים על הציבור הם שלומי אמוני ישראל, ועדיין מחזיקים הם בצדקתם, אבל בדבר זה מוטעים הם מפי אנשים המשיבים בדרך, אם כן כדי להתרפס ברצי כסף אשר חזו להם משאות שווא ומדוחים. והרי קהילתנו הקדושה היא מן הגדולות שבאיטליה וישיבתנו מלאה חכמים ומשכילים, ואם כן לא היה לשום יהודי לחרחר ריב בין היחיד והציבור, ולהבעיר אש המחלוקת בין בני ישראל, ולא היה להם להשיב אל היחיד לפחות עד שישאלו מן חכמי העיר איך הדבר נהיה, כדי שלא יתנו מקום למחלוקות ומריבות, כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, בפרט בהיותנו עם מפוזר ומפורד בן העמים. אבל הכסף יענה את הכל, אשר על כן חובה על עוצם תבונתכם וצדקתכם להציל נפש האנשים השלמים הללו.
הובא בספר שאלות ותשובות 'שאילת יעבץ' שאלה ע"ח, דף צ"ח ע"ב, דף צ"ט ע"ב. דפוס אהרן כ"ץ, אלטונא תצ"ח (1738).