חכם ברזילי יעבץ


מקצת שבחו

חכם ברזילי יעבץ נולד לאביו חכם ברוך ולאימו באיזמיר שבתורכיה.
גדל בתורה וביראה, והיה לאחד מחכמי איזמיר בתקופתם של  חכם חיים אבולעפיה וחכם יצחק כהן. נשא לאישה את בתו של חכם אליהו חאקו מחבר הספר 'רוח אליהו', ואת בתו נתן לתלמידו חכם יהודה אשכנזי, שלימים שימש רב העיר איזמיר. חכם ברזילי יעבץ העמיד תלמידים חשובים ובתוכם חכם יצחק נוניש בילמונטי מחבר 'שער המלך' על הרמב"ם וחכם אהרן אלפנדרי. בשנת תקט"ו (1755) הוציא לאור באיזמיר את ספרו 'לשון לימודים' -  על ספר 'בעל הטורים', ובשנת תקי"ז (1757) הוציא לאור באיזמיר את ספרו 'לשון ערומים' - דרשות וביאורים, ובתוכו הביא 'לקוטי רב"י' - חידושי תורה בשם אביו, חכם ברוך יעבץ.
חכם ברזילי יעבץ נפטר בשנת תק"כ (1760), ומנוחתו כבוד בבית העלמים הישן באיזמיר. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאומר דבר בשם אומרו, מחיהו, ומצרפו להשראת שכינה.
'אמר רבי אלעזר אבר רבי חנינה: כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' - מה שייכות יש עם גאולה? - ונראה לעניות דעתי במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אגורה באהלך עולמים' - שכשאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, והרי הוא כאילו חי. וידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא גורם לשכינה שתסתלק מישראל?! זהו כוונת המאמר 'כל האומר דבר בשם אומרו', החייהו בקבר ואם יקרה, שאנו חסרים נפש אחת להשראת שכינה, הוא מצטרף עמנו מפני שהוא חי, נמצא גורם להשראת שכינה בינינו, ואין לך גאולה גדולה מזו. וזהו: 'שמביא גאולה לעולם'.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף כ"ה ע"ב, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאפילו בשעה שישראל רעים, הקב"ה אוהבם, ונקרים בנים.
'אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: משעה שעמדתם בסיני וקבלתם את תורתי, כתבתי שאני אוהב אתכם, שנאמר: 'כי מאהבת ה' אתכם', וכיוון שאני אוהב אתכם היאך אני יכול לשנוא אתכם?!' - הקושיה מבוארת, שאיך יתחייב, בשביל שאותה שעה אהב אותנו, שאינו יכול לשנוא אותנו? - והרי אפשר שבאותו זמן היינו טובים ואהב אותנו, וכיוון שהרענו מעשינו, יכול להיות, חס ושלום, שונא אותנו. ונראה לעניות דעתי במה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במדרש חזית על פסוק: 'עד שהמלך במסיבו' - שאפילו בשעה שהיו אומרים 'נעשה ונשמע' היה בלבם לעשות העגל ... נמצא שאפילו בשעה שישראל רעים, הקדוש ברוך הוא אוהבם וקרא להם 'בנים', ומאחר שכתבתי שאני אוהב אתכם אפילו כשאתם רעים, אם כן היאך אני יכול לשנוא לכם אפילו כשאתם רעים.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף ז' ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שסוף מגלה ערוותו, ושואל על הספק, שיהיה מורה הוראות.
סמיכות 'תגלה ערותך עליו' 'ואלה המשפטים', יובן במה שאמר במסכת ברכות: מהו שכתוב 'אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה' - כל תלמיד שיושב לפני רבו ואינו מתבייש לשאול ממנו, סופו שמתנשא. אבל 'ואם זמות' - שמשים זמם ואינו שואל, סופו שמשים יד לפה.
וזה הכוונה: 'תגלה ערותך עליו' - על דברי תורה, שאתה תגלה ערוותך, הספק שיש לך ואתה מגלהו ושואל עליו, סופך 'ואלה המשפטים', כלומר שמורה הוראות בישראל.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף ו' ע"א-ב, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד להרגיל עצמו שיפזר נתינתו בהרבה נתינות להרבה לעניים.
'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, במעלות הצדקה, שהצדקה המעולה היא שייתן מאה זוזים למאה עניים, ולא לעני אחד או לשנים, מפני שבזה ירגיל ידו ליתן. זהו שאמר: 'נתון תתן' - כלומר שייתן נתינות הרבה, ובזה: 'ולא ירע לבבך' - שירגיל ידך ליתן, ולא ירע לעולם בתתך לו, ומלבד זה 'יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך' - כלומר בכל פעם שתיתן. ובזה יובן מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת בתרא: שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד - 'פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד'. עד כאן. ...
'עד היכן כוחה של צדקה?' - כלומר איזה צדקה כוחה יפה, אם אותה שנותן מאה זוזים למאה עניים או שייתנם לאחד או לשניים שהכל צדקה? - לזה אמר להם: 'צאו וראו' - כלומר 'צאו' מאותה סברה, שטוב שייתנם לאחד או לשניים, 'וראו' בבירור מה שפירש דוד אבא בפירוש: 'פזר נתן לאביונים'. מהו 'פזר'? ומהו 'נתן'? ועוד למה אמר 'לאביונים'? - היה לו לומר 'לאביון', ועוד מהו הכפל: 'צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד' - שהכל אחד, אלא רצה לומר: זה שהצדקה שפיזר ונתן - כלומר נתינות הרבה ו'לאביונים' - כלומר עניים הרבה, אותה צדקה יש לה יותר שאת, ש'צדקתו עומדת לעד' - שלעולם יעשה צדקה, שכבר הרגיל ידו, ובזה 'קרנו תרום בכבוד' - כלומר השכר שיש לו.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף י"ד ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד זכות המוכיח חברו ואינו מבזו, שמחוננו ומזכהו.
'בז לרעהו חוטא ומחונן עניים אשריו' - יאמר במה שכתבו המפרשים על פסוק: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' - הכוונה כשמוכיח האדם לחברו, לא יאמר לו: לץ רשע, למה עשית כך?!, שאדרבה זהו סיבה שישנאך ולא ישמעך, אבל 'הוכח לחכם' - אמור לו: אתה חכם ויודע, ולמה תעשה כך?! ויהיה סיבה שיאהבך. זהו כוונת הכתוב: 'בז לרעהו' - כשמוכיחו מבזהו, אדרבה הוא חוטא, הגורם שישנאהו ויעבור על לאו 'לא תשנא את אחיך'. אבל 'ומחונן עניים' - אין עני עניים אלא בתורה ובמצוות, זהו 'מחונן' - שמוכיחו בלשון 'חן', אשריו, שזוכה ומזכה.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף כ' ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד זכות החיים תלוי בהספד המת, ובזה מוסיף שלמות על שלמותו.
יש לדקדק למה החמירו כל כך במתעצל בהספד אדם חכם או אדם כשר, וגם כן שהקדוש ברוך הוא תבע עלבונם, אם ביהושע ואם בשאול וכיוצא, ומה אכפת לו לצדיק בזה?! אבל אם יראה יאמר שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, וזכות הרבים תלוי בו' - וזה אינו דווקא במזכה בידיים, אלא אפילו שהרבים זוכים בסיבתו, אין ספק שגם בזה זכות הרבים תלוי בו. והסברה נותנת, שהרי אם יעשה אדם מצווה וראה חברו ולמד ממנו, בלי ספק שיש לו גם כן זכות, כיוון שהוא סיבב המצווה ההיא. ומעתה נאמר שבהספד שמספידים על הצדיק שמת, בסיבתו נכנעים החיים, שמספידים ושוברים ליבם, וחוזרים לתשובה, ומשתדלים לקיים התורה והמצוות, הרי זכותם תלוי באותו המת הנספד, כיוון שהוא הסיבה. ובזה מוסיף המת שלמות על שלמותו, כי כפי חימום ההספד, כן ירבה ההכנעה בלבות בני אדם, וכן יוסיף המת שלמות. וכאשר הצדיק מת ואין איש שם על לב, נמצא הצדיק מאבד זכותו במיתתו, שבהיותו חי היה זוכה ומזכה, ועתה במיתתו אינו מזכה. לכן החמירו רבותינו זיכרונם לברכה כל כך בהספדם.
לשון ערומים, ליקוטי רב"י, דף כ"ז ע"א, דפוס יאודה בן דוד חזן, איזמיר, תקי"ז (1757)