חכם אהרן שויקה


מקצת שבחו

חכם אהרן שויקה, נולד לאמו ולאביו חכם מנחם שויכה בשנת תרנ"ז (1897) בעיר חלב שבסוריה.
סבו הוא החכם באשי אהרן שויכה, רבה של חלב, מחבר שו"ת 'הלכה למעשה'. ראשית תורתו למד בחלב מפי אביו, חכם מנחם שויכה. בשנת תרע"א (1911), בהיותו בן 14, עברה משפחתו לקהיר במצרים, כחלק מגל הגירה של יהודים מסוריה, לאחר מהפכת התורכים הצעירים בשנת תרס"ח (1908), והנהגת חובת הגיוס הצבאי גם על יהודים. בשנת תרע"ד (1914) עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשל גזרת הגיוס, ברח לקהיר חכם עזרא עטייה, משלימים יהפוך לראש ישיבת 'פורת יוסף', והיה לרבו המובהק של חכם אהרן שויקה. 
בשנת תרפ"ט (1929), חכם אהרן שויקה ייסד את ישיבת 'אהבה ואחווה' בקהיר, שפעלה בסמוך לבית הכנסת הגדול בעיר. הישיבה היתה גם מרכז רוחני לקהילה היהודית, ולמדו בה ילדים אחרי חוק לימודיהם בבתי הספר, ומבוגרים לאחר יום עבודתם. לצד חכם אהרן שויקה לימד בישיבה גם חכם יוסף פינטו, שהגיע לקהיר מבוכרה.
בשנת תש"ז (1947) יצא חכם אהרן שויקה לירושלים, כדי להיפגש עם רבו, חכם עזרה עטייה, להיוועץ עימו, אשר להנהגה הרוחנית במצרים. חכם עזרא עטייה המליץ בפניו על דיין צעיר מישיבת 'פורת יוסף', מי שלימים יהיה מרן הראשון לציון, חכם עובדיה יוסף. חכם עובדיה יוסף ירד עימו למצרים, שימש סגן הרב הראשי לקהיר חכם נחום אפנדי, אב בית דין, וראש המתיבתא בישיבתו 'אהבה ואחווה'. בתקופה זו נקשרו קשרי ידידות בין שני החכמים, ומשנת תש"ט (1950), לאחר חזרת חכם עובדיה יוסף לירושלים, נהגו להתכתב בענייני הלכה.
בשנת תשי"ב (1952) פרצה מהפכת 'הקצינים החופשיים' נגד המלך פארוק, ובשנת תשי"ד (1954) תפס את השלטון גמאל עבד אל נאצר. באותה שנה נתפסה במצרים חוליית ריגול של יהודים, שהופעלה על ידי המודיעין הישראלי, במה שכונה 'עסק הביש'. שתי עובדות אלו, הרעו את מצב היהודים במצרים. על היהודים הוטלו הגבלות חמורות. יהודים שנחשדו בפעילות ציונית, גם אם רק למדו עברית, הושמו בבתי סוהר ורכושם הוחרם. 
בשנת תשט"ז (1956), עוד לפני 'מבצע סיני' נודע לחכם אהרן שויקה כי הוא נחשד בפעילות ציונית, בישיבתו 'אהבה ואחווה', וכי הוא עומד להיעצר. חכם אהרן שויקה הצליח להבריח את הגבול בדרכון מזויף, הגיע לברוקלין בניו-יורק, ושימש ברבנות בקהילת יוצאי סוריה בניו-יורק.
בשנת תש"כ (1960) זכה עלה לארץ ישראל, והתיישב בירושלים. לתקופה עבר לתל אביב ושימש רב שכונת 'מעוז אביב'. מששב לירושלים, השתקע בקרית היובל, והקים את בית הכנסת 'דוד משען', וישיבת 'אמרי נועם'.
חכם אהרן נפטר ביום ד' בשבט תשל"ח (1978), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים.
אף שהיה דרשן מרתק ועמקן בלימודו, לא עלה בידו לכתוב ספר מחידושי תורתו. בשנת תש"ם (1980), לאחר מותו, יצא לאור בידי בנו פרופ' יעקב שויקה, ונכדו חכם חיים סבתו הספר 'מנחת אהרן', בו מאמרים, שחוברו לזכרו, ושיורים מתורתו, ביניהם חידושי תורה, מכתבים ומאמרים. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אפילו על מחלוקת לשם עשיית השמיים לא נאמר 'כי טוב'.
כתוב במדרש: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' ביום השני למעשה בראשית? - מפני שהיה בו מחלוקת המים, שחילק הקדוש ברוך הוא, והבדיל בין מים עליונים ובין המים התחתונים, כדי לעשות את הרקיע. וכך אפשר לפרש המשנה באבות: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים' - רוצה לומר: כל מחלוקת שיש בה צורך ותועלת, ואפילו לשם התקנת השמיים, שהיא לתועלת הבריאה ולסדרי בראשית, אמנם סופה להתקיים כי יש בה צורך, אבל עם כל זה אינו מן הטוב המוחלט, ולכן לא נאמר בה 'כי טוב'. אבל מחלוקת שלא לצורך כלל, אלא לשם פירוד ומריבה לחוד, זו מחלוקת רעה, ואפילו קיום אין בה. וזו היא מחלוקת קורח ועדתו שהיא לשם פירוד ומריבה, וזו לא נתקיימה כלל אלא שקעה ונעלמה מיד. ואילו מחלוקת שמאי והלל, שיש בה צורך לברר וללבן את האמת, היא אמנם סופה להתקיים, אבל אינה מצד הטוב הגמור, כי אנחנו חותרים אחר האחדות המוחלטת - אל אחד, ותורה אחת, ועם אחד.
מנחת אהרן, שיורים מתורתו, עמ' 338,הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ם (1980).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד לעשות נקמה בצורר רק על ידי החוק במשפט.
'לעשות נקמה בגויים, תוכחות בלאומים, לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל, לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו הללויה' - שמא תאמרו, עכשיו שנפל בידי קרבנותיו, יתנקמו בו וישקוהו כוס התרעלה, ויענוהו בייסורים קשים ומרים, יום יום, השכם והערב, אולי ישלם אחת מני אלף מפרי מעלליו? חס ושלום! חלילה לעם הספר ללבוש בגדי נקם, אלא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לדון אותם בבית המשפט בישראל על פי חוקי מדינת ישראל, ולא סתם משפט, אלא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לפי חוקה חקוקה מראש וקבועה, אשר על פי סעיפיה דנים בשווה כל הנאשמים כמוהו.
מנחת אהרן, שיורים מתורתו, עמודים 347-348, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ם (1980).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יתפתה לאבד זמנו בשיטת הפלפול בלי שום תועלת.
אבל מה שכתבת לי שאתה עוסק בפלפול, לא מצא חן בעיניי, לך בני אייעצך ויהי א-להים עמך, אל תתפתה לשיטת העוסקים ב'פלפול והדרן', לבנות ולהרוס, ושוב לבנות ולהרוס בלי שום תועלת, כי קרוב הדבר בעיניי להיות איבוד זמן וביטול תורה. עליך להשתדל להבין היטב סוגיית הגמרא עם רבי שלמה יצחקי והתוספות, ושיתיישב בליבך הפשט עם העמוק של הגמרא, ואז תמשיך הלאה, ותלמד הרבה. וטוב מאוד, אתה עושה שלומד טור בית-יוסף ושולחן-ערוך, כי ההלכה היא העיקר, ובזה נהיה האדם גדול בתורה, על ידי בקיאות בש"ס ובהלכות.
מנחת אהרן, שיורים מתורתו, עמוד 324, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ם (1980).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבניית בית כנסת בארץ ישראל נחשב כחלק מתהליך.
'אוהב ה' את שערי ציון מכל משכנות יעקב' - וידוע ששם 'ישראל' מורה על עם ישראל בהיותו חופשי על אדמתו, ושם 'יעקב' מורה על משפחות ישראל בגולה. ולכן יאמר הכתוב, כי עד כמה שאוהב ה' את משכנות יעקב אשר בגולה, יותר ויותר אוהב ה' את שערי ציון ואת בתי הכנסת הנבנים בציון ובארץ ישראל, כי שם ציווה ה' את הברכה ואת הקדושה, ועיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.
מנחת אהרן, שיורים מתורתו, עמ' 335, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ם (1980).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, מאליה מתבטלת.
על מה סומכים הספרדים, שכולם אוכלים סעודת הצהריים מאוחר, אחר זמן מנחה גדולה, לפני שיתפללו, ומתפללים מנחה בערב, לכאורה נגד ההלכה, ואין פוצה פה ומצפצף. ...
בזמנם היו הגופות חזקים, והיו מסתפקים רק בשתי סעודות ביום: אחת סעודת הבוקר שאוכלים אותה זמן מועט לפני הצהריים, ושוהים עד הערב עד אחר תפילת ערבית, ואז אוכלים סעודת הערב כפי שמוכח בכמה מקומות. ואז היה קל להם לקיים הגזירה, כי מאליה מתקיימת. אבל בזמן הזה, שהגופות נחלשו וכל העולם נהגו לאכול שלוש סעודות ביום: סעודה קלה בבוקר, וסעודה שנית בצהריים, ועוד בערב סעודה אחרת. ולכן סעודת הצהריים בטבע הדברים נקבע זמנה תמיד, אחר שהתחיל זמן מנחה גדולה, ולכן נתבטלה הגזירה. וכי תאמר מי ביטל אותה? והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין ... והכוונה ידועה שם, שהגזירה נתבטלה מאליה, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. וחוזרים לכלל הגדול שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. ובשעת הגזירה, חשבו שרוב הציבור יכול לעמוד בה, וכיוון שראו שאינו כן נתבטלה מאליה, וכן גם גזירה זו, כיוון שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, נתבטלה הגזירה מאליה.
מנחת אהרן, "שיורים מתורתו", עמוד 300. הוצאת המשפחה, ירושלים תש"ם (1980).