חכם ד"ר משה ונטורה


מקצת שבחו

חכם ד"ר משה ונטורה נולד לאמו רושה ולאביו יעקב בשנת תרנ"ב (1892) בעיר איזמיר שבטורקיה.
בנערותו למד בתלמוד תורה ובבית הספר 'כל ישראל חברים' איזמיר. כשבגר עבר לקושטא (איסטנבול), שם למד בבית המדרש לרבנים, שנוסד ע"י 'כל ישראל חברים' בשנת תרנ"א (1891) בראשות חכם אברהם דאנון.
בשנת תרע"ד (1914), במלחמת העולם הראשונה, גויס כקצין לצבא העות'מאני, ונשלח במסגרת תפקידו לבגדאד, בירת עיראק. בתום המלחמה, נשאר בבגדאד ולימד עברית בבית הספר היהודי. בשנת תרע"ט (1919) חיבר ספר לימוד בשם 'עברית בעברית'. לאחר מכן, עבר לביירות, בירת לבנון, ועמד בראש תלמוד תורה. 
בשנת תרפ"ב (1922) עבר לפריז, שם למד בסורבון פילוסופיה ופסיכולוגיה. הוא השלים דוקטורט בנושא 'הפילוסופיה של רב סעדיה גאון'. בשנים אלה ערך עיתון לנוער יהודי בשם Eliacin.
באותן שנים בפריז, חכם ד"ר משה ונטורה נשא לאישה את מרים ונולדו להם ארבעה ילדים.
בשנת תרח"צ (1938) הוזמן לשמש רבה הראשי של העיר אלכסנדריה שבמצריים. באלכסנדריה הקים בית ספר תיכון יהודי בשם 'הרמב"ם', ששפת הלימוד בו הייתה ערבית. בין תלמידיו בבית הספר, נמנה הרוג המלכות אלי כהן. באלכסנדריה הוציא לאור כמה ספרים מתוך דרשותיו ושיעוריו הקבועים בבית הכנסת 'אליהו הנביא' בעיר. 
בשנת תש"ח (1948), ביום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גורש ממצריים בחוסר כל. חודשיים לאחר גירושו התפרסם ספרו החשוב בצרפתית: 'Soupirs et espoirs' ('אנחות ותקוות'), ובו מבחר דרשותיו במצריים על רקע מלחמת העולם השנייה. חכם ד"ר משה ונטורה עבר לארה"ב, שם לימד ב'ישיבה יוניברסיטי' פילוסופיה יהודית. בשנת תשי"א (1951) עבר לאנגליה ושימש כראש בית המדרש לרבנים ומרים 'מונטיפיורי קולג''.
בשנת תשי"ג (1953) זכה ועלה לארץ ישראל, התיישב בעיר ירושלים, ושימש כמורה, ומרצה בכמה מוסדות.
בשנת תשט"ו (1955) היו דיונים להקמת 'מתיבתא', שתשמש בית מדרש להכשרת רבנים ספרדיים, על שמו של הראשון לציון חכם בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שנפטר כשנתיים קודם לכן. חכם ד"ר משה ונטורה התבקש לעמוד בראש המתיבתא. אך לבסוף המיזם לא יצא לפועל. 
בשנת תשי"ט (1959) הוציא לאור את ספרו 'מבוא למחשבת ישראל'. בשנת תש"כ (1960) הוציא לאור את ספרו 'קיצור משנה תורה לרמב"ם' בשני כרכים. בשנת תשכ"ו (1966) יצא לאור ספרו 'פסיכולוגיה למורים'
חכם משה נפטר ביום י"א אב תשל"ח (1978), בגיל 86, ומנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל מצווה מעשי היא הד לעיקרון המוסר המונותאיסטי.
תורת היהדות היא תורת המונותאיזם המוסרי, אשר בהישענה על התגלות הא-להים, קובעת שמקור אחד למציאות ולערכים הרוחניים. מקור החיים הוא גם מקור הטוב, והסטייה מהדרך הטובה גוררת התרחקות מהחיים. במובן זה נאמר בתורה: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' ...
כי כל מצווה מעשית - תהיה צורת ביטויה אשר תהיה: סמל, טכס, הרהורי לב, ניב לשוני או מעשה - תעודתה לשמש הד לעיקרון המוסר המונותאיסטי הקורא: דע לפני מי אתה עומד, והתרחק מן הכיעור. זהו טעם האופי המצוותי של היהדות בכלל, והשאר צא ולמד.
מבוא למחשבת ישראל, חלק ג', פרק ג', עמודים 240-243. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שכרותה ברית האחווה בין בני ישראל לבני ישמעאל.
אין לשכתב את ההיסטוריה, והתהפוכות שנגרמו על ידי מצבי החירום לא ישנו כמלוא הנימה את העבר, והוא יוסיף להיות הערובה הטובה ביותר לעתיד. המאורע המכאיב הזה מביא אותנו לידי הנחה חדשה, אשר היא מצידה קוראת לתקווה חדשה, תקווה לראות בקרוב את ברית האחווה וההבנה הכרותה בין בני ישראל ובין בני ישמעאל, למען טובתה של האנושות בכלל ושל העמים השמיים בפרטים.
אנחות ותקוות: הדי המלחמה 1939-1945 (במקור בצרפתית, תרגם פרופ' אהרון דותן), הקדמה, פאריז, תש"ח (1948).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהתגשמות החזון המשיחי תובעת התאגדות כל העמים.
אין העם שנתן לעולם את רעיון המונותאיזם המוסרי, רעיון שנשמר אצלו בכל טהרתו, בן חורין להיפטר מהגשמת ייעודו. בחירת ישראל אינה שוללת את זיקת חיבתו של ה' ליתר העמים, להיפך, היא מחייבת ומאשרת אותה. העובדה שעם ישראל הוצג כבנו בכורו של הקדוש ברוך הוא: 'בני בכורי ישראל', היא הקובעת שכל העמים הם בנים למקום, ושמתוך חיבתו של האב לבניו, הוטלה אחריות הדרכתם על אחד מהם: על הבכור. ישועתו של הבן הבכור, תלויה במילוי תפקידו, הואיל והתגשמות החזון המשיחי תובעת התאגדות כל העמים לאגודה אחת כבנים לאב אחד. הרי למדת, שגאולת ישראל מזדהה עם גאולת כל העמים, היינו עם גאולת האנושות.
מבוא למחשבת ישראל, חלק ג', פרק ה', עמודים 272-273. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם אין לרב שפה משותפת עם הציבור, השפעתו מוגבלת.
מוסד זה צריך להיות מכון לתורה, לחכמה ולאמונה גם יחד. תכנית המוסד תדרוש אפוא לא רק ידיעה רחבה בתלמוד ופוסקים, במדרש, אלא גם ידיעה עמוקה בהיסטוריה, בפילוסופיה ובביקורת המקרא, בחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס'. רק רבנים שיחוננו ברוח מסורתית על פי תכנית רחבה כזאת, יוכלו להשפיע על הנוער המשכיל בגולה, ולהחזיקו בקרב היהדות ... וכלל זה נקוט בידך: כל זמן שאין לרב שפה משותפת עם הציבור, או שהשפה המשותפת לקויה היא בידו - השפעתו מוגבלת היא עד מאוד.
לבעיות בית המדרש לרבנים (מאמר), הד המזרח, ד' בניסן תש"ו (1946).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שינוי הערכים בפילוסופיה הולמים יותר את רוח ישראל.
הזלזול בערכים היקרים לאומה, מכוח הנעימה הפסקנית השגורה, הוא פרי הגאווה שיש לעקור את שורשה מן הלב. לפילוסופיה הכללית נועד, מנקודת מבט זו ... לא רק לעורר את מחשבת הנער הלומד, לגלות לו אופקים חדשים ולהרחיב את חוג מושגיו וידיעותיו במקצוע זה, אלא גם ללמד סניגוריה על האמונה. ברק התרבות המערבית של המאות שמונה-עשרה ותשע-עשרה היו בעוכרי האמונה, ורבים מהפונים לה עורף בימינו מושפעים עוד מן הברק ההוא, אשר דעך ללא חזור, על מפתן המאה העשרים. בעשרות השנים האחרונות נגלו סימנים, המבשרים שינוי ערכים רדיקלי בשטח הפילוסופיה. להלכה - אם לא עוד למעשה - הולכת ונדחקת החומרנות הגסה מעולם המדע, ואת מקומה יורשת הסתכלות עולמית חדשה ההולמת יותר את רוח ישראל סבא.
מבוא למחשבת ישראל, הקדמה, עמוד 4. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד ביד כל אדם לסור מרע, אך לא ניתן לכל אדם לעשות טוב.
הנצרות ניסחה את מצוות אהבת הזולת בצורה חיובית: 'כל אשר תחפצו שיעשו לכם אנשים, עשו להם כמו כן גם אתם, כי זאת התורה והנביאים'. ואילו היהדות, אין לה, אלא הכלל השלילי של הלל: 'שעליך שנוא - לחברך לא תעשה' - היינו צורה מצומצמת של הציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. דיינו להכיר כאן, שרק לצורה השלילית של הלל תוכן ממשי, ואילו הצורה החיובית הנזכרת לעיל מעמידה את רוב בני האדם לפני מצוות שווא. ... אין אתה מצווה לעשות איזו שהיא טובה לאחר, אלא אם כן ביכולתך לעשותה. בעוד שהמצווה השלילית: אל תגרום רע לאחר, שהיא מבחינת 'שב ואל תעשה', אינה תלויה בתנאי, וביד כל אדם לקיימה. ורק מצווה כזו, שהיא למעלה מתנאי המקום והזמן, יכולה לשמש כלל השווה לכל נפש. ... ביד כל אדם 'לסור מרע', אך לא ניתן לכל אדם 'לעשות הטוב' בכל השטחים.
מבוא למחשבת ישראל, חלק ג', פרק ד', עמוד 252. הוצאת מחברות לספרות, תל-אביב תשי"ט (1959).