חכם משה איררה


מקצת שבחו

חכם משה איררה, נולד לאמו ולאביו חכם אברהם בשנת תרל"ח (1878), בעיר סלוניקי העות'מאנית. 
תורתו למד מפי חכמי עירו, גדל בתורה והיה למורה הוראה. עסק בתורה, ולימד בבית המדרש 'אור החיים'.
בשנת תרע"ב (1912) עברה סלוניקי לשליטה יוונית, ומאז הקהילה היהודית בסלוניקי, שכונתה בעבר 'ירושלים של הבלקן', הלכה והתדלדלה. היהודים שהיוו רוב אוכלוסיית העיר, ושלטו בכל תחומי הכלכלה, נדחקו ממעמדם. תוך מעשי שוד וביזה. בשנת תרע"ז (1917) פרצה בעיר התחתית שריפת ענק, בה נשרפו 34 בתי כנסת מתוך   37 בתי כנסת, כל בנייני מוסדות הקהילה, עשרה בתי ספר יהודיים, ובתי עסק רבים. 70 אלף איש הפכו חסרי בית, מתוכם 56,000 יהודים. במקום לסייע לקהילה היהודית, הממשלה היוונית הפקיע את שטחי השריפה מבעליהם, כך נטלו מהיהודים את הבעלות על נכסיהם. בשנת תרפ"ב (1922), עם תום מלחמת יוון-תורכיה, הגרו לסלוניקי 117,000 יוונים-נוצרים, שהפכו לרוב תושבי סלוניקי. בשנת תרפ"ד (1924) אומץ בסלוניקי החוק היווני, בה חלה חובת שבתון בימי ראשון. בשנת תר"צ (1930) הוקמה התנועה הפאשיסטית אנטישמית 'ההתאחדות הלאומית של יוון', ובשנת תרצ"א (1931), 2000 פורעים פרצו לשכונת היהודים קמפל, והעלו אותה בלהבות. מהלך אותם שנים עזבו כ-30,000 מיהודי סלוניקי את העיר, כ-20,000 מתוכם עלו לארץ ישראל.
בשנת תרצ"ב (1932), חכם משה איררה, זכה ועלה לארץ ישראל, התיישב בתל-אביב. הוא היה רב בית הכנסת 'אליהו הנביא' ברחוב לוינסקי, ושימש רבם של יהודי סלוניקי בעיר. בשנת תרצ"ד (1934), נפטרה עליו אשתו בדמי ימיה, מרת פלטה. לזוג היו חמישה ילדים, בנם חכם אברהם נפטר בדמי ימיו. 
חכם משה איררה מונה לאב בית דין בבית הדין הרבני בתל-אביב, על ידי הראשון לציון, חכם בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שהכירו עוד בזמן כהונתו כרבה של סלוניקי בשנת תרפ"א (1921). שיעורו הקבוע בגמרא של חכם משה איררה היה בבית ועד הקהילה בתל אביב.
חכם משה איררה נפטר ביום כ"ז בסיוון תשי"ח (1958).
חיבורו נותר בכתב יד, והוא נשתמר בגנזי ישיבת 'פורת יוסף' בירושלים. נכדו, החכם משה הררי זכה להוציא לאור את כתב היד וקרא לספרו בשם 'כתבי מהר"ם איררה - פסקים ודרשות'. 
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד חפץ ה' להטיב עם אויבו, וישכח שנאתו בעת דוחקו.
מצוות 'עזוב תעזוב עמו', הנאמר בחמור של השונא הרובץ תחת משאו, כמאמר הכתוב: 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, עזוב תעזוב עמו', כוללת גם הרעיון וחפץ הא-להי הכללי שנטיב גם לאויבנו, ונשכח שנאתו בעת דחקו, לעוזרו ולתומכו כפי היכולת. והאיש אשר ישריש בליבו מידה טובה ויקרה זאת, יעזור לשונאו בכל אשר ימצא יד ומקום לזה, ועל ידי זה משלים חפץ ורצון ה'.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה ט"ז, עמוד רצ"א. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008(
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שבמלחמתו עומדים לצידו גם מידותיו הטובות, ולה' המשפט.
אמר ציצרו, אחד מן החכמים הגדולים לעם רומי, כאשר יראו ופחדו מאוד בימיו מפני חמת המציק הבלייעל קטילינה העריץ, אשר קם על עיר מולדתו רומי, ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים להילחם עליה, החכם הגדול הזה ניחם אותם ודיבר על ליבם ואמר לעמו, הגם שנחשוב שלא חשוב העוזרים אשר איתנו מאשר איתם, אף על פי כן תוכלו גם כן להיות בטוחים שאתם תנצחו את האויב, יען כי מצדנו ילחמו וישתתפו עמנו המידות הטובות: הבושת, היראה, האמונה, הגבורה, אהבת ארץ מולדתנו, הכבוד, הפרישות, הצדק, המישרים, והחכמה ...
ומדרכי הטבע הפשוט הוא, שבמלחמת הרע עם הטוב, שהטוב יגבר על הרע ... ומלבד כל אלו, הלוא לא-לוהים המשפט, לו העוז והגבורה, הוא יעמוד לימין הצדק, להושיעו מכף מעוול וחומס.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה ג', עמודים רס"ג-רס"ד. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מצוות חינוך הבנים בדרך התורה שקולה כנגד כל המצוות.
מצוות חינוך הבנים על פי תורת משה. מצווה זאת נכפלה פעמים רבות בתורה: 'ושיננתם לבניך', 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' ... שמצוות חינוך הבנים ולימוד התורה ביחס לכל מצוות התורה היא שקולה נגד כל המצוות ... וצדקו מאוד רבותינו זיכרונם לברכה שאמרו: 'גדול התלמוד' - זאת אומרת: גדול התלמוד מכל מצוות התורה, שהתלמוד מביאו לידי מעשה, וכן אמרו גם כן על פסוק: 'אותי עזבו ותורתי לא שמרו' - שאמר, כביכול שהייתי מתנחם על שאותי עזבו, אם היו שומרים את התורה, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירן למוטב ...
והסוד הזה מבאר לנו הכתוב באומרו: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' - שמהפסוק הזה נראה, שהחיבה יתירה שרכש אבינו אברהם אצל הקדוש ברוך הוא, וקראו אהובו וידידו הפרטי, לא היה רק בעבור שהיה מחנך את בניו ובני ביתו לשמור דרך ה'.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה י"ג, עמודים רפ"ו-רפ"ז. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להתפלל בצרת אחינו להצילם מהגרמנים והסובייטים.
ובייחוד, אנו תפילה ממעמקי לבבנו, ומתחננים לא-לוהינו שבשמיים, שיעמוד בעת צרתם של אחינו האומללים שברוסיה הסובייטית ושבגרמניה, ומוכים ומעונים ולעג לשאננים והנאצים, שבאו להם מים עד נפש, ולא שאת השוד והשבר משברי יום יום, שהוא יחמול וירחם עליהם.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה ו', עמ' רע"ד. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שבת הגדול, השייכת לרב הגדול, ומלבישים בה היתומים.
שבמשך שבתות השנה לא היה להם דרשן קבוע, אבל בשבת שלפני הפסח, היה דרשן קבוע, ונודע לכל, שרק הרב הראשי, שהוא הרב הגדול, הוא הדורש בשבת זו. ומטעם זה נשתלשל ונשתרש המנהג בכמה תפוצות ישראל, שבשבת הגדול שהחכם ורב העיר דורש לפני הקהל, שדרשת שבת זו שייך רק להגדול, ואין להרבנים אחרים שייכות בזה. ומפני זה אנחנו קורים לשבת זו 'שבת הגדול' - זאת אומרת: שבת השייך להגדול ... ונוכל לומר שלזה הנהיגו באיזו קהילות לעשות הלבשת היתומים בשבת זו דווקא, הגם שהיה מתאים יותר לעשותה בשבת שקודם סוכות, שאז ימי החורף ממשמשים ובאים, ויותר נחוץ להיות ההלבשה לזמן החורף, אלא שעשו כן מפני כבודו של גדול, כיוון שהוא דורש באותה שבת, מחלקים גם כן בגדים ושמלות ומגדנות להיתומים עניים.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה ה', עמודים רס"ט-ר"ע. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד המצווה לבנות בית הבחירה שיהיה מוקדש לתפילה.
מהמצוות החשובות של תרי"ג מצוות, שנצטווינו אנו בני ישראל במעמד הר סיני, הוא לבנות בית הבחירה לעבודה, שבו יהיה הקרבת הקורבנות והבערת האש תמיד, כמו שכתוב: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. והמקום המקודש הזה ישמש לתפילה ולתחינה, בהינגף עם בני ישראל לפני אויב, שיתפללו ויתחננו לאל יתברך שמו, והוא ישמע צעקתם ויסלח להם, וישיבם על אדמתם. וכן בהיעצר שמיים ולא יהיה מטר ... יתפללו אל המקום הזה, והוא ישמע תפילתם מן השמיים ויסלח לחטאותם, והמקום הזה הינו מוקדש ומוכן לכל תפילה ולכל תחינה על כל צרה שלא תבוא.
ובזמן הזה שאין לנו בית המקדש, החיוב מוטל עלינו לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות, שגם הבית כנסת יש לו קדושת מקדש מעט.
כתבי מהר"ם איררה, דרשה י"ט, עמוד רצ"ד. הוצאת נכדי המחבר, ירושלים תשס"ח (2008)