חכם יהודה רוזאניס


מקצת שבחו

חכם יהודה רוזאניס נולד לאימו ולאביו חכם שמואל בשנת תי"ז (1657) בקושטא, שבתורכיה. 
תורתו למד מפי חכם שמואל הלוי, תלמידו של חכם יוסף בן ישעיה מטראני, שהיה רבה של קושטא. 
נשא לאישה את בת דודו החכם אברהם בר מאיר רוזאניס ועסק במסחר. בימי הסולטאן אחמד השלישי, היה אחראי על רכישות הצבא התורכי, וכונה "אוג'אק באזירג'אן" (בנקאי הארמון). לאחר פטירת חותנו, ירש הון רב אותו חלק עם אחיו, והסכימו, שחכם יהודה רוזאניס יתפנה לעסוק בתורה, ואחיו ימשיכו לעסוק במסחר.
חכם יהודה רוזאניס גדל התורה, והיה לאב בית דין בקושטא. היה תלמיד חבר של חכם יעקב אלפאנדרי, והעמיד תלמידים הרבה, בתוכם חכם יעקב כולי, מחבר 'מעם לועז', שערך והוציא לאור את כתבי חכם יהודה רוזאניס.
חכם יהודה רוזאניס היה מתנגד חריף לכת השבתאים, והיה מחותמי כתב החרם שהפיצו חכמי קושטא כנגד נחמיה חיון. בשנת תפ"ה (1725), לאחר שנחמיה חיון היה בנידוי שנים רבות, הוא שב לקושטא, חזר בו, וקיבל על עצמו שלא לעסוק בתורת הסוד, ולא לאסוף המוני עם לביתו, והתיר חכם יהודה רוזאניס את החרם.
חכם יהודה רוזאניס נפטר ביום כ"ב ניסן תפ"ז (1727), ונטמן בקושטא.
חכם יהודה רוזאניס לא רצה לפרסם ספרים, ואת חידושיו והערותיו כתב בכתב דק על גיליונות הספרים שברשותו. חידושיו נאספו מכתב ידו, חלקם יצאו לאור לאחר מותו בידי תלמידו החכם יעקב כולי: 'פרשת דרכים' – דרשות, יצא לאור בוונציה בשנת תק"ג (1743); 'משנה למלך' - על רמב"ם, יצא לאור בעיר המבורג בשנת תק"ן (1790) 'דרך מצוותיך' - מניין המצוות בעיר וורשה בשנת תר"ל (1870).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מידת אהיה אשאר אהיה, שבידם להפוך הדין לרחמים
ובזה יתבאר מה שמובא במדרש: 'אהיה אשר אהיה' - כשם שאתה הווה עמי, כך אני הוה עמך. אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי שנאמר: 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב', ואם אינם פותחים את ידיהם לעשות צדקה, מה כתוב שם? 'הן יעצור במים ויבשו'...
ויש לדקדק למה פרט מצוות הצדקה יותר משאר מצוות? ועוד יש לדקדק שמה התייחסות יש לתשובה זו למה ששאל משה רבנו ואמר: 'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם?' והשיב לו השם: 'אהיה אשר אהיה' שפירושו: אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני פותח את ידי'.
ולכאורה אין קשר לדברים הללו, אלו עם אלו. אך במה שכתבנו יתיישב, והנה הרב מוהר"ש יפה בשמות רבה כתב כי שאלת: 'מה שמו?' - היינו אם הגאולה במידת הדין או במידת רחמים? כלומר שאם היא במידת הדין דווקא - הם חוששים, שאולי יחטאו ונחם ה', אבל אם במידת רחמים - יודעים בוודאי שגואלם, מאחר שאינם ראויים לגאולה והוא אומר שעתיד לגאלם, לפי שדן אותם במידת הרחמים, רחמי ה' הם לעולם ועד, כי לא כלו רחמיו.
ובזה נבוא לכוונת המאמר שמשה רבנו שואל: 'מה שמו, מה אומר אליהם?' - כלומר אם הגאולה היא במידת הדין או במידת הרחמים, וככתוב לזה השיב לו ה' שמה אכפת לו בזה אם אני דן אותם במידת הדין, מכל מקום אני אהיה אשר אהיה' כלומר כשם שאתה הווה עמי, כך אני הוה עימך, אם פותחים את ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי, כלומר, שבידם הוא להפוך מידת הדין למידת רחמים, על ידי הצדקה שעושים, ואם כן לעולם אני מתנהג עימם במידת הרחמים.
פרשת דרכים, עמ' רע"ח, הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד טל אורות טלך, במי שהוא סיבה לאחרים שיעסקו בתורה.
דווקא מי שיש אור תורה, חי לעתיד לבוא, ככתוב: 'כי טל אורות טלך', אלא שהמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, כיוון שהוא סיבה שאחרים יעסקו בתורה, קראנו בו 'כי טל אורות טלך' - וחי לעולם שכולו טוב.
פרשת דרכים, שע"ט, הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבח ירושלים, אף שהיא כרך, יכולים לבנות בהרחבה.
'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - והכוונה שירושלים יש בה סגולות הרבה, והשלושה דברים שהם בכרכים לחסרונות, אדרבא בירושלים הם למעלות, והנה אין ספק שירושלים נקראת כרך, וכנאמר: מנין שישיבת כרכים קשה? - ככתוב: 'ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים', וסתם כרך הוא מקף חומה, ועיירות הם שאינם מוקפות חומה ... ומטעם זה ישיבת כרכים קשה, לפי שהבתים הם קרובים זה לזה ואין להם מקום פנוי, ומשום כך אין אווירם טוב, לפי שאין להם מקום לבנות ולהניח מקום פנוי, לפי שיש שם חומה ואינם יכולים להרחיב דירתם. אבל בעיירות שאין להם חומה אינם מקרבים הבתים זה לזה, לפי שיש להם מקום פנוי ואין מי שיעכב עליהם, ולזה אמר: 'ירושלים הבנויה' - אף שהיא כרך, אווירה טוב כעיר 'שחוברה לה יחדיו' - כאילו עיר חברה לה, ויכולים לבנות הבתים בהרחבה וכמובא: 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'
פרשת דרכים, עמ' קכ"ד, הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלמד דוד על גבי קרקע, שאין נזק נמשך ממידת הענווה.
'אמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מיטה וישנה לתלמידיו על גבי קרקע? שנאמר 'ואתה פה עמוד עמדי' - ופירש רש"י: 'שלא ישב על גבי מיטה' - אלא או שניהם על גבי מיטה או שניהם על קרקע עד כאן. וכן כתב הרמב"ם בפרק רביעי מהלכות תלמוד תורה והטעם הוא ש'עמדי' - משמע שהתלמיד יהיה שווה לרב בעוד שלומדים, וכמו שכתב הר"ן: ... ואף בימי דוד אומרים אנו במועד קטן: עירא היאירי היה שונה להם לרבנן על גבי כרים וכסתות, ודוד לא קיבל עליו אלא על הארץ. ...
אך יראה לפרש כוונה אחרת בדברי הר"ן. שאין הכוונה שישיבת הקרקע מונעת העיון, שוודאי כך יוכל האדם לעיין בהיותו יושב בקרקע כמו בהיותו יושב על גבי כרים. אלא הכוונה היא שידוע שמדרגת התלמיד עם הרב היא כמדרגת העבד עם האדון, וכמו שאמרו כל מלאכות שעושה עבד לאדון - עושה התלמיד לרב, זולת בשעת הלימוד. גזרת מלך היא שיהיה התלמיד שווה לרב בעוד שלומדים. ...
ואנו אומרים: 'לדוד מכתם' - שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם. ופרש רש"י מך - עניו. וכן כתב רש"י בפירוש 'מכתם לדוד'. ... נמצא שאף במלכותו, היה עניו, שהיה שונה עם תלמידיו על גבי קרקע. וכבר נתבאר שמה שהיה שונה עירא היאירי על גבי כרים היה כדי לעיין בשמועות קשות היטב, ועדיין היה אפשר, שדוד לא היה שונה על גבי כרים - לא היה מעיין בהם היטב. לזה אמר: 'מכתם לדוד' - אני מנהיג את עצמי כמך, ואני שונה לתלמידי על גבי קרקע, 'שמרני' - שלא אכשל בדבר הלכה, 'כי חסיתי בך' - ולא רציתי ללמד על גבי כרים, לפי שבטחתי שאין שום נזק נמשך ממידת הענווה.
פרשת דרכים, דף רל"ז- רמ"ב, הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבח ארץ ישראל שמשקה אותה הקב"ה בעצמו.
'גשם נדבות תניף א-לוהים, נחלתך ונלאה אתה כוננתה' - כלומר האמת הוא שכל גשם שאתה מניף הוא נדבות ממך, ואינו כדעת החושבים שהגשם הוא דבר טבעי, ודבר זה הוא כולל לכל העולם, עוד יש לי להחזיק לך טובה אחרת, והוא 'נחלתך' כשהיא 'נלאה' וצמאה למטר 'אתה כוננתה' - בעצמך ולא על ידי שליח, וזהו דווקא ב'נחלתך' - דהיינו ארץ ישראל, שאילו שאר העולם אתה משקה אותם על יד שליח, וכי תאמר מאחר ויש מטר בכל העולם כולו, מהו שבח שארץ ישראל שהקדוש ברוך בעצמו משקה אותה ולא על ידי שליח? - לזה בא ואמר: צא ולמד מ'חיתך ישבו בה' - דהיינו מי שמשים עצמו כחיה, מה שכרו לעתיד לבוא, שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכרו על ידי עצמו ולא על יד שליח.
פרשת דרכים, עמ' שי"ח. הוצאת המסורה, ירושלים, תשס"ה (2005)