חכם אברהם חיים נאה


מקצת שבחו

חכם אברהם חיים נאה נולד לאמו מוסיא לאביו הרב מנחם מנדל בשנת תר"ן (1890) בחברון.
תורתו למד מפי אביו, שהיה מראשי חסידות חב"ד בארץ, ועמד בראש ישיבת 'מגן אבות' בחברון, אותה הקים, רבה של חברון, ה'שדה חמד', חכם חזקיהו מדיני. בשנת תרס"א (1901) נכנס ללמוד בישיבת 'מגן אבות', ובשנת תרס"ה (1905) עברה משפחתו לירושלים, בה למד ישיבת 'אוהל משה' ובישיבת 'תורת חיים', ונסמך לרבנות ע" הרב יצחק ירוחם דיסקין. באותה עת נשא לאישה את דבורה למשפחת פניגנשטיין, ונולדו להם תשעה בנים ובנות.
בשנת תר"ע (1910) נסע לעיר לובביץ ונפגש עם אדמו"ר חב"ד החמישי, רבי שלום דובער שניאורסון. בשנת תרע"א (1911) הגיע בשליחות לבוכרה, ושם מושבו בעיר סמרקנד. באותה עת חיבר בשפה הבוכרית את חיבורו 'חנוך לנער' - הלכות תפילין עבור נערי בר המצווה. 
בשנת תרע"ד (1914) שב לארץ ישראל, אך בשנת תרע"ה (1915) לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשל נתינותו הזרה, גורש עם יהודים רבים למצריים, שם יחד עם חכם ניסים נחום הקים ישיבה לגולים בשם 'ישיבת ארץ ישראל' ועמד בראשה יחד עם חכמי אלכסנדריה - חכם רפאל מפרגולא, רבה של העיר וחכם אברהם אביכזיר אב בית הדין. באותה עת כתב את חיבורו 'שנות חיים' - הלכות שימושיות, שתורגם לערבית. עם תום המלחמה חזר לירושלים. הוא שימש סופר בית הדין של העדה החרדית, והיה רבה של שכונת הבוכרים. 
חכם אברהם חיים נאה היה מראשי כולל חב"ד בישראל. השנת תרפ"א (1921) הקים מחדש את ישיבת 'תורת אמת' ברחוב מאה שערים. בשנת תרפ"ד (1924) ליווה את הרב יוסף חיים זוננפלד, רב העדה החרדית, בפגישתו עם מלך ירדן האמיר עבדאללה. בשנת תרפ"ט (1929) ליווה את אדמו"ר חב"ד השישי, רבי יוסף יצחק שניאורסון בביקורו בארץ ישראל ובפגישתו עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי לישראל. 
במאורעות תרצ"ו (1936), נרצח בנו ונפצעו שתי בנותיו בהתקפה רצחנית על משפחתו בשער הגיא, עת חזרו מחתונת אחיהם בטבריה. בשנת תרצ"ח (1938) נפטרה בצער אשתו.
בשנת תש"ד (1944) נפרדה ה'עדה החרדית' מ'אגודת ישראל' על רקע ייחסה למדינה שבדרך. חכם אברהם חיים נאה צידד בעמדת 'אגודת ישראל', היה ממקימי ועד הכשרות שלה, והשתתף בישיבת מועצת גדולי התורה.
שיטתו המצמצמת בעניין מידות ושיעורי תורה התפשטה בקרב הציבור. אף שעמד במחלוקת בעניין עם ה'חזון איש', הרב אברהם ישעיה קרליץ., הסכימו לדבריו גדולי דורו והדורות שאחריו. את שיטתו פרסם בספרים 'שיעורי תורה', 'שיעור מקווה', 'שיעורי ציון', וב'קונטרס השיעורים'.
חכם אברהם חיים נאה לקה בלבו, נפטר ביום כ' בתמוז בשנת תרי"ד (1954) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
בין חיבוריו הנוספים: 'ספר קונטרס החליבה' - אודות חליבת פרות בשבת. 'דברי צדק' - על סיפור המחלוקת אודות ספרו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, ובסופו ביאור על מדרש רבה קהלת. כתבים רבים עומדים בכתב יד.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלא לומר תחנון כשיש בבית כנסת נער, שמתחנך בתפילין.
מנהג מצרים, שלא לומר תחנון, כשיש בבית הכנסת נער, שמתחנך במצוות תפילין. - נהר מצרים, ונראה שורש המנהג מנער שנעשה בן י"ג שנה, שאז הנער דומה לחתן, כמו שכתב ה'מגן אבות', סימן רכ"ה וזה לשונו: 'מצווה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצווה, כיום שנכנס לחופה'. עד כאן לשונו. ומפני שמחתו גורר הציבור אחריו, שלא יאמרו תחנון. וגם הציבור שמחים, שנוסף עוד אחד על חשבון בני מצווה, והיו נוהגים, גם כן, להלביש לנער תפילין ביום הבר מצווה, דווקא, ומזה חשבו אחר-כך, שלבישת התפילין גורמים מניעת התחנון, עד שאפילו עכשיו, שאין מדקדקים בשנות הנער, ויש שמקדימים להלבישו (ויש שמאחרים להלבישו, שלא כדין), ובכל זאת נשאר המנהג, שלא לומר תחנון ביום ההלבשה.
שנות חיים עם מקור חיים, סימן ח' הלכות תחנון ונפילת אפיים, סעיף י', דף כ"ט ע"ב, דפוס הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרפ"א (1921)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להמתין על התיבה עד שיסיים חברו את קריאת התורה.
נוהגים לומר חזק למי שקרא בתורה לאחר שסיים, אך על העולה להשכיל דרכיו ולהיזהר, שאם ירד מעל התיבה בשעה שחברו עלה לברך יפסידו הקהל מלשמוע הברכה על ידי קול רעש 'חזק וברוך', המצלצל מפי הרבה מן הקהל, ואם ירד מעל התיבה אחר שחברו יברך, יפסידו הקהל איזה תיבות מהקריאה ועל-כן טוב ונכון שימתין על התיבה עד שיסיים חברו את הקריאה והברכה האחרונה, ובין גברא לגברא ירד. וגם נכון להנהיג שהציבור יאמרו 'חזק וברוך' תכף בסיימו הברכה וענו אמן, טרם שיורד מעל התיבה. -
זה לשון מרן הבית יוסף סימן קל"ט: נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם - חזק'. והלשון אינו מובן כל-כך. והאשכנזים מפרשים 'למסיים לקרות בתורה' - למי שסיים ספר שלם, ועל-כן מנהגם לומר למשלים ספר מחמישה חומשי תורה - 'חזק', אבל מנהג הספרדים, שכל עלה לספר תורה אחר שגמר הקריאה, אומרים לו - 'חזק וברוך'.
שנות חיים עם מקור חיים, סימן ט' הלכות קריאת התורה, סעיף י"ג, דף ל"א ע"ב, דפוס הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרפ"א (1921)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שרפואת החולה אינה מופת אלא אבן טובה שבעיני המביט.
פעם אחת נתארח האדמו"ר רבי שלמה מקרלין, נשמתו עדן, אצל האדמו"ר הזקן, נשמתו עדן, והשכים בבוקר לנסוע כדרכו, ונסעו איתו איזה חסידים ללוותו ... בשעה שמונה בבוקר הגיעו לאיזה אכסניה, ורבי שלמה מקרלין רמז להם שוב שלא יעמדו, אבל הם חששו שיעבור זמן התפילה, ולא שמעו לו. ויהיה כאשר ירדו מהעגלה ונכנסו לאכסניה, מצאו את בנו יחידו של בעל הבית גוסס, לא עלינו, ובעל הבית ואשתו ספוגים בבכי, ומובן שבאכסניה כזו אי אפשר להתפלל, אז אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן, הלא רמזתי לכם שתיסעו הלאה ולא שמעתם, אך כיוון שבאנו פה, אי אפשר לחזור. וביקש להראות לו חדר הגוסס, ונכנס אליו וישב אצלו, ופקד על הגוסס שיסתכל בעיניו, והגוסס לא פנה אליו עד שאמר לו בפעם השלישית: גוזרני עליך שתביט בעיני. הפך הגוסס עיניו כלפי עיני רבי שלמה, וישב אצלו ככה, לערך רבע שעה, ותכף ומיד השתנו פני הגוסס לטובה, וחדל הגסיסה ונתאדמו פניו. וכשראה בעל הבית את זאת, הבין שיש לו עסק עם איש א-לוהי, ונתמלא שמחה והכין עבורם תיכף תה, והתפללו, ואחר התפילה נכנס שוב רבי שלמה אצל החולה וציווה עליו שיביט בעיני והבריא לגמרי, ולמחרת בבוקר נסעו משם, ובן בעל הבית הלך ברגליו ללוותם. וכשישבו בעגלה אמר להם רבי שלמה, נשמתו עדן: אתם חושבים שזה מופת אבל אינו מופת כי בגמרא אמרו אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל החולה רואה אותה, מייד מתרפא ומקצת מהאבן הטובה הזאת ישנה בעיני, ועל כן נתרפא.
דברי צדק לרבי יעקב שמשון משיפיטובקה, עמ' ל"ט-מ', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרצ"ב (1932)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא נשתנו החסידים מכל העולם להורות פניהם הלכה אחרת.
והנה רבים אומרים כי השולחן ערוך כתב אדמו"ר עבור כל העולם, והסידור כתב רק עבור החסידים שלו, ובזה הם מיישבים לעצמם טעם השינוי בין הסידור לשולחן ערוך, ואלו הם דברים בעלמא, שאין להם טעם וריח, כי מה נשתנו החסידים מכל העולם להורות לפניהם הלכה אחרת בהלכות ציצית ותפילין ושבת וכיוצא, ופרט שידוע שהסידור כתב האדמו"ר גם עבור אנשים פשוטים המוני עם, שמטעם זה לא הזכיר שום כוונות וייחודים ושמות בתוך התפילה כמו שכתב בהקדמת שער הכולל, ומה גם שהשולחן ערוך לא נדפס כלל בחיי האדמו"ר זכרונו לברכה, רק העתקות מהשולחן ערוך היה נמצא אצל החסידים דווקא, וגם בוודאי היה רצונו, שכל העולם יהיו חסידים.
פסקי הסידור, הקדמה, דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרצ"ז (1937)