הרב צבי אלימלך קאליש


מקצת שבחו

הרב צבי אלימלך קאליש נולד לאמו אסתר ולאביו חיים בשנת תרס"ג (1903) במונקאטש, הונגריה. 
רוב תורתו למד מפי רבו, הרב חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש. היה מקורבו ואיש אמונו. סייע לרב בהקמת ישיבת 'דרכי תשובה' במונקאטש, והיה מתלמידיה הראשונים.
בשנת תש"ד (1943) הרב צבי אלימלך קאליש נלקח ממונקאטש למחנה אושוויץ ע"י הגרמנים, שם איבד את כל משפחתו וקרוביו, ביניהם אשתו הראשונה מרת מרים, הי"ד, שנספתה יחד עם שמונת אחיו ואחיותיו, הי"ד. 
בחסדי ה', הרב צבי אלימלך קאליש שרד את ימי השואה, ולאחר תום מלחמת העולם השנייה, נשא לאישה את מרת זיסל, הצעירה ממנו בכעשרים שנה, שאף היא איבדה את כל בני משפחתה, ונולדו להם ארבע בנות.
לאחר המלחמה, בשנת תש"ה (1945), סופחה מונקאטש, לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. הרב צבי אלימלך קאליש, עד שברח מן הנץ לנקיק הסלע מצא שם נחש מקנן. אומנם, הצליח להציל מגזירת שריפה 4,000 ספרי קודש, ובתוכם ספר תורה עתיק, אך בשל חלקו בהפצת יהדות והדרכה לבניית מקוואות בבתים ובחצרות, נעצר כמה פעמים ע"י הקג"ב. במהלך מעצרו נחקר בעינויים כדי לדלות ממנו מידע על סוחרי זהב יהודיים, ולבסוף נאסר והוגלה לסיביר. הוא זכה לחנינה, רק לאחר מותו של סטאלין, שליט ברית המועצות, בשנת תש"ג (1953).   
הרב צבי אלימלך קאליש ביקש לעלות לארץ ישראל, אך השלטון הסובייטי סירב לבקשתו מספר פעמים, עד שבשנת תשכ"ו (1966) אושרה בקשתו, זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר בני ברק.
הרב צבי אלימלך קאליש נפטר ביום י"ד סיון תשמ"ג (1983), ונקבר בבית הקברות סגולה בפתח תקווה.
ספרו 'כבוד חכמים' - על אגדות חז"ל, יצא לאור בחייו, אך עוד מחידושיו נותרו בכתב ידו בידי צאצאיו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא תהא צרה עינו, שיהפוך המוות למעות, לחלקם ונפדה.
'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני'. - נמצא שמי שנגזר עליו, חס ושלום, עונש מוות 'נתנו חכמים עיניהם' - כלומר נתנו והוסיפו לאותיות מו"ת את אות עי"ן, ונתהווה 'מעות', והמעות נתחלק לצדקה ונפדה ממוות לחיים. ואם עינו צרה - כלומר שאינו רוצה להעמיד את העי"ן בין אותיות מו"ת, וממונו חביב עליו יותר מגופו ומחייו, אז, חס ושלום, נשאר מות כגזר דין.
על כן הברירה בידו או פדה יפדה את עצמו, מבלי שיחוס על ממונו, גם אם ישאר עני ואביון או יתהפך גזירת 'מות' על פדיון 'מעות' בתוספות העי"ן או חס ושלום נשאר בתוקף הדין מות. השם יתברך ימתיק מעלינו כל גזירות קשות, ויחיש לנו ישועות ונחמות.
כבוד חכמים על אגדות חז"ל, מאמר פ', עמ' קע"ז, דפוס "אשל" בני ברק, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהועבר טבעם לכל החכמים, בלי הבדל מאיזה שבט מוצאם.
'אמר רבא: אין אתה מוצא תלמיד חכם צעיר, שמורה, אלא שבא משבט לוי או משבט יששכר' - מעתה התורה חוזרת על אכסניה שלה, מי שמקיים הפוך בה והפוך בה שהכול בה, ומתאמץ לקנותה בארבעים ושמונה מדות שהתורה נקנית בה, אם רק ימצא בזרע האב שלו, אחת מני אלף, מחלקי שני השבטים המבורכים, אחרי אשר הותר לשבטים, לבוא זה בזה בשידוכים, נתערבו דמם ודם זרעם, והועבר ביודעים ובלא יודעים, טבעם וכשרונם, לכל החכמים, בלי הבדל מאיזה שבט מוצאם, כי מכיוון שעל ידי התערבות המשפחות, כשרונות הדמים והמוחות, כבר היה בין כל הכלל ישראל מובלעות, דבר המעמיד, אפילו באלף לא יבטל, ובכן כתר התורה אשר אחת מעמודים שהעולם נשען עליהם, וכדאים לזכות, שעל ידיהם יבררו הלכות פסוקות לאמיתן. ומעתה צדקו דברי רבא האמורא, כל חכמי התורה הראשונים והאחרונים, אשר נתקבלו בכל הדורות, למורי הוראות, ובפרט אותם שעלתה בידם לברר ספיקות והלכות מחודשות, בוודאי יש בגופם בדמם ובזרעם חלק מהמשפחות המיוחסות הנזכרות.
כבוד חכמים על אגדות חז"ל, מאמר פ', עמ' רס"ח, דפוס "אשל" בני ברק, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד זכות על שאומרים בשעת הלוויה - צדקה תציל ממוות.
מרן הגאון הקדוש, בעל 'מנחת אלעזר', זכותו יגן עלינו, היה קורא תגר על המנהג שנהגו בעירו (וכמעט בכל ערי חוץ לארץ) שבשעת לווית אדם לבית עולמו, בני 'החברא קדישא' מקשקשים בקופסא, מקבצים מעות ואומרים 'צדקה תציל ממות', ולפי דעתו הרי זה כעין לועג לרש, ועם כל זה לא ביטל את המנהג רק לא נשמע לו, כלומר לא הסתבר לו ... שגדולי האחרונים האריכו למעניתם, שגם על מנהג זר, יש ללמד זכות ולבקש כל טצדקי, על מה סמכו את עצמם מתקני התקנה הראשונים.
גם אני יצאתי לישע המנהג, ומצאתי שיש מקור וסמך לזה מש"ס בבלי וירושלמי - שניהם כאחד מפרשים שפסוק אחד, המדבר בצדקה, שצדקה מצלת ממוות, יתכוון על הצלה שלאחר מיתה, על הצלה מגיהנם כמו שקראוהו בבבלי או הצלה שלא ימות לעולם הבא כמו שקראוהו בירושלמי, יש להניח שהמנהג נתקן על כוונה הזאת, שעל ידי נתינת הצדקה, שבני אדם הנאספים לגמול חסד עם הנפטר ללוותו, גומלים לו חסד גם בזה, שנותנים צדקה להצילו מדיני גיהנם, ולהביאהו לחיי עולם הבא, ואין בזה מעתה שום נדנוד זלות לבר מנן. אדרבה, זכות גדול יחשב לו, כי באמת אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל אחד זקוק לקבל תמיכה הזאת מהחיים.
כבוד חכמים על אגדות חז"ל, מאמר קי"ג, עמ' רל"ג-רל"ד, דפוס "אשל" בני ברק, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד סימן בתלמיד חכם שאהוב רק על בני עירו, שאינו מוכיחם.
'אמר אביי: זה תלמיד חכם צעיר, שמרחמים לו בני העיר, לא משום שהוא טוב יותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמיים.' - ונראה לי שאביי חשב כאן רק על התלמידי חכמים, שהם אהובים במקומם, ובמקומות אחרים אינם אהובים כל כך. זה סימן מובהק, שאהבת אנשי מקומם אינם לסיבת שהוא קנאי דיין מוכיח, שאם כן היו הדברים, היו גם אנשי מקום ישובים אחרים, עוד יותר מראים לו אות אהבה וחיבה, אלא ודאי שהסיבה האמיתית היא, שהוא רך הלבב ואינו מוכיח אותם, ודייק גם מלשונו באומרו: 'זה תלמיד חכם צעיר, שמרחמים לו בני העיר' - כלומר רק בני עירו מראים לו חיבה יתירה.
כבוד חכמים על אגדות חז"ל, מאמר ס"ז, עמ' קנב, דפוס "אשל" בני ברק, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד זכות רבי אליעזר, שיגן עלינו בשעת הדחק בעקבי משיח.
'כדאי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק' - וידוע שאריכות הגלות ועיכוב הגאולה הוא לסיבת חטא הידוע שלא נתקן עדיין, על-כן רמזו לנו חכמינו זיכרונם לברכה, שלאשר שרבי אליעזר, התנא הגדול, היה נזהר בזה ביתר שאת על כל בני דורו, שהכוונה שרבי אליעזר לא איבד מעולם, החל מימי בחרותו, טיפת זרע לבטלה, כך היה נזהר בשמירת ברית קודש, כדאי הוא זכותו, שיגן עלינו בשעת הדחק, בעקבי המשיח, שנצטרך הזכות רבה של צדיק יסוד עולם. וידוע שרבי אליעזר הוא מתלמידי בית שמאי, ולעתיד יהיה הלכה כמותם, על-כן עוד קודם ביאת המשיח יושפע לנו מזכותו.
כבוד חכמים על אגדות חז"ל, מאמר ל"ז, עמ' פו-פז, דפוס "אשל" בני ברק, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד נס חנוכה להורות, שהטבע שרגילים בו, הוא גם כן נס.
בעת אשר הכהנים הקדושים נצחו את היוונים, שהיו כופרים בכל עיקרי אמונת ישראל, והאמינו שהעולם הוא קדמון, העמידו וטמנו ברמז את נס של קיום העולם הטבעי, להורות נתנו שכל הנבראים ברואי מעלה ומטה, כולם נבראו בדבר ה' יש מאין ומאפס המוחלט, כלומר שהטבע אשר אנו רגילים בו הוא גם כן נס ופלא, ועומד רק בכח הפועל יתברך שמו.
קונטרס 'שמונה מי יודע' בתוך "נר מצוה" על חג החנוכה, עמ' ח-ט, ירושלים, תשכ"ח (1968)