חכם אליהו בן עזרא


מקצת שבחו

חכם אליהו בן עזרא נולד לאביו חכם וידאל ולאמו בסביבות שנת תק"ץ (1830) בעיר צפרו במרוקו.
פרנסתו מצא בצמצום ממלאכה קשה של רוכלות בכפרים ובעיירות הסמוכים לצפרו, שם היה מוכר מרכולתו לערבים וחוזר לביתו רק אחת לכמה שבועות. כשהיה שב לעיר היה לומד שעות רבות עם חתנו חכם שמעון אג'ייני (זיני). כשקשתה עליו עבודת הרוכלות, הוא התיישב בעיר, והתפרנס משחיטת עופות, ומחנות שבה מכר שמן, סבון, חמאה, נרות, זיתים וכו'. גם במשלוח יד זה לא האריך ימים, ופנה לעבודת הקודש כמלמד תינוקות של בית רבן בבית הכנסת סלא לכבירה, וראה ברכה בעמלו זה. בכל שבת, לאחר שחזר מתפילת שחרית, היו האימהות מביאות את בנם אליו הביתה, כדי שינשקו את ידו, ויקבלו ממנו ברכה. אז, חכם אליהו בן עזרא היה פותח ארון קיר קטן, ומוציא משם שקית קטנה של סוכריות צבעוניות, ומגיש ממנה לכל ילד.
את חיבורו 'אדרת אליהו' כתב בהיותו נע ונד בדרכים, רכוב על בהמתו, עוסק בתורה ומחדש חידושים, בדברים שעלו בזיכרונו ממדרשי חז"ל, פרשנות על התורה והזוהר הקדוש, והיה כותבם לעצמו בדרך פרד"ס. בשנת תרנ"ו (1896) ערך את חידושיו בכתב נקי, ופרסמם בכמה עותקים כספר לבנו ישועה שמעון בן עזרא..
חכם אליהו בן עזרא נשא לאישה את מסעודה ברוך אלפאסי ונולדו להם בנים ובנות, בתוכם חכם יהושע בן עזרא, שבנו חכם רחמים וידאל בן עזרא, דאג להוציא לאור מחדש את חיבורו של סבו.
חכם אליהו בן עזרא נפטר בסביבות שנת תר"ף (1920) יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלוקח צדקת עם הארץ, הגם שלא ידע לייחד שם הויה.
'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש ישראל אשר ידבנו לבו' - צריך הנותן צדקה והגזבר, או העני המקבלה, שיכוונו שניהם לייחד שם הויה ברוך הוא, על זה הדרך, והוא כשייתן בעל הצדקה בידו המעות, יכוון שהמעות שבידו הם יו"ד, וחמש אצבעותיו הם ה"א , הרי שם י"ה. והמקבל יכוון שהזרוע שלו הוא וא"ו וחמש אצבעותיו הם ה"א הרי שם ו"ה. וזהו יחוד שם הויה ברוך הוא. וזה היא הצדקה המעולה. והכוונה הזאת, לא ידע לכוון אותה, כי אם החכם או האיש המשכיל. ואם היה הנותן צדקה עם הארץ, שלא ידע לכוון השם, אפילו כך - צדקה תחשב לו, אבל אינה מעולה כמו צדקת החכם והמשכיל ... אמר השם יתברך למשה רבינו, עליו השלום: 'דבר אל בני ישראל' - הנותנים צדקה, 'ויקחו לי תרומה' - כלומר, אמור להם כשייקחו בידם המעות, לתת אותם לגזבר או לעני, שיכוונו שניהם לייחד שמי כמו שפירש רש"י 'לי' - לשמי, על זה הדרך שיכוון הנותן לשם י"ה ... אבל אמר לו משה רבינו, עליו השלום, לה' יתברך: רבונו של עולם, וכי כל ישראל יודעים לייחד השם?! - והשיב לו השם יתברך ואמר: 'מאת כל איש' - לרבות מי שהוא עם הארץ.
אדרת אליהו, פרשת תרומה, עמ' 51-53, הוצ' אורות יהדות מגרב, לוד, אייר תשע"א (2011)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לעשות צרכי שבת בעצמו כי זה כבודו שמכבד השבת.
'שכר של כלה דוחק' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו יש לו כמה עבדים, יטריח עצמו ויקנה בידו מה שצריך לו לשבת, ולא על ידי שליח. וזהו כוונתם 'שכר של כלה' - הכלה היא שבת המלכה 'דוחק' - כלומר, שדוחק את עצמו וקונה בידו צרכי שבת. זה האיש ודאי יבוא על שכרו מושלם. כמו שהיו עושים רבותינו זיכרונם לברכה, שהיו נוהגים בעצמם להכין דבר מה לכבוד שבת: רב חסדא היה מחתך את היקר דק דק, רבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, רבי זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומפנה כלי החול, כמובא במסכת שבת, רב ספרא מבשל, רב הונא מדליק את האש, ומהם ילמד כל אדם ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו, שמכבד השבת.
אדרת אליהו, מסכת ברכות, עמ' 141-142, הוצ' אורות יהדות מגרב, לוד, אייר תשע"א (2011)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עושי מלאכה במים', שמתאמצים להתאימה לשפת המעשה.
'יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים' - אומר הזוהר הקדוש: מי שלומד תורה לשמה, ומחדש בה חידושים של אמת, לפי שכלו, ומדקדק היטב שהדבר שחידש יהיה על צד האמת, אז הקדוש ברוך הוא שמח בו ובתורתו, וכל חידוש שמחדש אדם בתורה עולה ועומד לפני הקדוש ברוך הוא, והוא מנשק אותו ועושה ממנו שמים חדשים וארץ חדשה.
לפיכך, אפשר שכוונת הפסוק בתהלים ש'יורדי הים' - הם היורדים לימה של תורה. כלומר אלו שלומדים תורה בעמקות יתירה, מתאמצים לברר את האמת שבה, ולהתאים אותה לשפת המעשה, 'עושי מלאכה במים רבים' - הם העושים את מלאכת הקודש, היינו שמחדשים חידושים של אמת במים רבים, היא התורה המשולה למים, יוצרים למעשה מציאות חדשה. הווי אומר: זהו שאמרו רבותינו שהקדוש ברוך הוא עושה מחידושי תורה אלו שמים חדשים וארץ חדשה.
אדרת אליהו, על מזמורי תהלים, מזמור ק"ז, עמ' 117-119, הוצ' אורות יהדות מגרב, לוד, אייר תשע"א (2011)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאי אפשר להשרות שכינתו עד שתהיה אחדות ביניהם.
'ועמי תלואים למשובתי ואל על יקראהו יחד לא ירומם' - והנה יש לדקדק שני דקדוקים, אחת שראש הכתוב מורה שה' יתברך הוא שמדבר עם הנביא, ואומר לו: 'ועמי תלואים למשובתי', ואם כן היה לו לומר: 'יחד לא ארומם', בגוף ראשון ולא 'ירומם' בגוף שלישי. שנית, מהו הבנת המלה: 'יחד' שאמר הכתוב. - ואפשר זו כוונת הכתוב: 'ועמי תלואים למשובתי' - רוצה לומר: השם יתברך אומר לנביא, שעמי ישראל תלו עיניהם אלי, למתי אשוב לגאלם ולהשרות שכינתי ביניהם, ובכל יום ויום מבקשים לה' ואומרים: 'השיבנו אליך ונשובה', ועונה הקדוש ברוך הוא לנביא: לך אמור להם לישראל: אי אפשר לגאול אותם ולהשרות שכינתי ביניהם, כי אם דווקא עד שתהיה האחדות ביניהם ...
וזהו שאמר הכתוב 'יחד', כלומר עד שיהיו לב אחד. והלך הנביא בשליחות השם לעם ישראל ואמר להם לא יעלה על דעתכם שישעה לכם ה' יתברך שום התרוממות ויגאל אתכם, כי דווקא כשתהיו לאחדים, וזהו שאמר 'לא ירומם'. כלומר אומר הנביא בשם ה'.
אדרת אליהו, הושע, עמ' 77, הוצ' אורות יהדות מגרב, לוד, אייר תשע"א (2011)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שעתידים השבטים שאבדו להחיות ולהתברך משבט יהודה.
'ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר. וזאת ליהודה וגו'. - וזהו כוונת הכתובים: 'ויהי בישורון מלך', אמר משה רבינו, עליו השלום, לישראל: אימתי תצפו למלך המשיח, 'בהתאסף ראשי עם' - שהם ראשים של העם. כשיהיו מתוקנים וכולם חברים כאחד, אחר כך תבוא הגאולה. כי לגאולה יש מספר שלבים: בית המקדש קודם לקיבוץ גלויות, וקיבוץ גלויות קודם לתחיית המתים. וזהו שאמר יחד שבטי ישראל, כלומר, ראשית תהיה ביניהם אחדות ואחר הגאולה תצפו לתחיית המתים. וזהו שרמז להם: 'יחי ראובן ואל ימות' - רוצה לומר: שאף על פי שעתיד שבט ראובן למות, עתיד לחיות בזמן התחיה. וגם כן שאר השבטים, אלא שפירש הדבר בשבט ראובן שהוא הבכור ליעקב. 'ויהיו מתיו מספר' - רוצה לומר: שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן המתים של שבט ראובן בחשבון כמו שנטלם בחשבון, והוא הדין שאר השבטים. וזהו שאמר: 'וזאת ליהודה' - כלומר: גם ליהודה, וממנו גם לשאר השבטים, המתברכים אחריו.
אדרת אליהו, הושע, עמ' 78-79, הוצ' אורות יהדות מגרב, לוד, אייר תשע"א (2011)