חכם אליהו דוד מאזוז


מקצת שבחו

חכם אליהו דוד מאזוז נולד לאמו מזלה ולאביו חכם משה זקן מאזוז בשנת תרס"ו (1906) בג'רבה בתוניסיה. 
בשנת תר"ע (1910), מתה עליו אימו, והוא בן ארבע. חכם מכלוף עידן פרש את חסותו עליו, והוא גדל בישיבתו. בהמשך למד מפי חכם חיים חורי בישיבת 'אור תורה'.
בשנת תרפ"ג (1923) יצא לעיר אל חמה לשמש בקודש כרב הקהילה היהודית ובשנת תר"צ (1930) נקרא לשרת בעיר קודש צפאקס כרב העיר וכראש השוחטים. בשנת תרצ"ב (1932) עבר בהצלחה את הבחינות הממשלתיות, וקיבל הסמכה כנוטריון, סופר רבני לענייני מתנות משכנתאות ועורך קידושין. 
חכם אליהו דוד מאזוז נסמך לרבנות ע"י גדולי חכמי ישראל בתוניס: חכם משה שתרוג - ראש רבני תוניסיה, וחכם דוד קטורזה - הרב הראשי לתוניסיה אך בבואו לארץ ישראל נאלץ לעבור מחדש בחינות לרבנות, והוא הוסמך לרבנות, גם בארץ, בשנת תשי"ז (1957). באחד ממכתביו כתב: "אחרי ייסורי קליטה כנהוג וכראוי, נתקבלתי לעבוד כמשגיח על הכשרות בחיפה". 
חכם אליהו דוד מאזוז שימש בקודש במשך שנים רבות בעיר חיפה כרב השכונות נווה שאנן-רמות רמז. מתוך ענווה ואהבת הבריות, הוא פעל להביא לאחדות ולרעות בין כל שבטי ישראל. דרשותיו ודברי תורתו עשו רושם על שומעי לקחו ועל הציבור הרחב. יחד עם רעייתו שרה-פורטונה גידלו את שמונת ילדיהם על ברכי התורה והיראה, אהבת העם והארץ, בהם רבנים, מורים ועסקני ציבור. שלוש שנים לפני פטירתו, חלה במחלה אנושה. גם בימי חוליו הקשה, הלך מדי יום ללמוד בישיבות בעיר חיפה.  
חכם אליהו דוד מזוז נפטר ביום ב' ניסן תשמ"ג (1983).
בחיבור 'בן יכבד אב' נאספו מדברי תורתו, מעט ממה שכתב בעיר צפאקס ואבד במלחמת העולם השנייה.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלעולם המעשה הוא פרי והלימוד והעיון הוא בחינת עלים.
'וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה'.
יש שני מיני לימוד: לימוד אחד למתחילים, שילמדו תחילה, למען ידעו כיצד יקיימו את המצוות, וכמו שאמר הלל: 'אין בור ירא חטא', ועל סוג זה נמנו וגמרו: 'גדול התלמוד המביא לידי מעשה'.
הסוג השני של לימוד, רמוז המחלוקת רבי עקיבא ורבי טרפון. נאמר על ידי רבי טרפון שגדול המעשה. הכוונה על תלמוד סתמי, שתכליתו רק לימוד להשגת הידיעות וחקירת העיון. לימוד כזה לא היה מוצדק ומושלם, אם לא יקדימהו המעשה ויראת החטא. ואולם לעולם המעשה הוא הפרי המבוקש, והלימוד והעיון הוא בחינת עלים, שאם אין בו מעשה אין כל מאומה בידו כי אם עלה נידף.
ספר בן יכבד אב, מועדים וזמנים, עמ' קצ"ה. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז (1987).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שלא יכול להיות תלמיד חכם כי עם ע"י המחזיק אותו.
אומות העולם מתברכים בגלל החזקת ידי לומדי תורה - כמו שנתברך לבן, שהחזיק ביד יעקב איש תם כמו שכתוב: 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', ולבן בעצמו אמר: 'נחשתי ויברכני ה' בגללך'. וכן פוטיפר כתוב: 'ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף' - שהיה לומד תורה במצרים ומתפלל ומברך ברכת המזון. ... וכן שלמה המלך, עליו השלום, המשיל בעלי תורה ומחזיקיה לנר ואור כמו שנאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור' - כי בעלי התורה הם אור, והמחזיקים בה הם הנרות, וכמו שאין האור יכול לתת אורו כי אם על ידי הנר המחזיק אותו, גם הבעל תורה לא יכול להיות תלמיד חכם כי עם על ידי המחזיק אותו, וזהו: 'הנרות הללו אנו מדליקין' - להיות לאורות.
ספר בן יכבד אב, מועדים וזמנים, עמ' קע"ד. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז, (1987).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאוהב את בני אומנותו, מגדלי היתומים כהורים טבעיים.
מידת בשר ודם, כשהוא בחושך רואה את מי שהוא באור, ומי שהוא באור אינו רואה את הנמצא בחושך. אבל לא כן הקדוש ברוך הוא כי הוא שרוי באור, ורואה גם את הנמצא בחושך שנאמר: 'ידע מה בחשוכא ונהורא עימה שרא'. בטבע האדם, השקוע בצרה וחשכה, רואה חברו בשמחתו ומצטער, ואם שרוי בשמחה המשולה לאורה, אינו משתתף בצרת חברו. אולם הבורא, שהשמחה במעונו והאורה אצלו, ורואה ומביט גם את זה, השרוי בחושך ובצרה על הדרך הכתוב: 'עמו אנכי בצרה'.
לכן אלה הדבקים במידותיו של הבורא: 'מה הוא רחום אף אתה רחום', ודואגים לאלה שלא זכו ולא חשו אהבת הורים כמו יתומים, שהניחום בלי מחסה ומסתור, והשם יתברך מזמן להם בעלי חסד ורחמים, המקימים בתי יתומים ומוסדות הדואגים לחינוך ולמחיה. כל אלה חברו יחדיו אל עומק השותפות עם הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. ואוהב השם את בני אומנתו אלה - אב ואם כהורים טבעיים המחנכים בניהם, ואם אלה תלמידי חכמים העוסקים בתורה ובונים את העולם, ואם אלה מגדלי יתומים - כולם מקיימים ציוויו, ומשתתפים במאמרו: 'אשר ברא א-לוהים לעשות'.
ספר בן יכבד אב, פרשת בראשית, עמ' א. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז (1987).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שיפתח ידו מרצונו בחייו, לפני שיפתח על כורחו במותו.
האדם שנולד - ידיו קמוצות, ואילו כשמת - ידיו פתוחות לרווחה, ולכן התורה מזהירה: 'פתח תפתח' - לפני שאדם יפתח ידו בעל כרחו, יפתחנה הוא מרצונו. ולפי מה שאדם פותח ידו, כך הקדוש ברוך הוא פותח לו כמו שכתוב: ה' צלך על יד ימינך, ואמרו חכמנו זיכרונם לברכה: מה הצל הזה אם אתה מראה לו אצבע אחד הוא מראה לך ב' אצבעות, כך לפי מה שאתה נוהג עם בוראך - כך בוראך מתנהג אתך, ומה שאדם פותח - כך הקדוש ברוך הוא יפתח לו.
ספר בן יכבד אב, מועדים וזמנים, עמ' קנ"ט. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז (1987).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד רמז לפדיון הבן במילה בראשית, בתיקון אשר ברא לעשות.
אדם אשר זכה לבן בכור פטר-רחם, מגיע השלב השני לאחר המילה, במצוות פדיון הבן, שציוותה תורה: 'קדש לי כל בכור' ו'בכור בניך תפדה', וגם תחנה זו רמוזה בפרשתנו במילה 'בראשית', כפי שאמרו המפרשים: בראשית – ראשי תיבות: בנך ראשון אחר שלושים יום תפדה. ואף מצווה זו, היא חלק מהתיקון שהוטל על האדם בהיותו בעולם במסגרת הפסוק: 'אשר ברא א-להים לעשות'.
ספר בן יכבד אב, פרשת בראשית, עמ' ב. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז (1987).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לחנך הנוער על גדולי יהדות ספרד, שהאירו עינינו בגלות.
לפעמים, עקב מצוקת העתים ועול הפרנסה הכבד, עם הייסורים הכרוכים בו, זונחים את חינוך הנוער ואף נצרכים אל עזרתו להטות שכם לכלכלת הבית. תופעה שהיתה רחוקה ומוזרה לנו בגלות. והאמת היא שאין זו הדרך בה נראה אור, כי אם נרוקן מהנוער היקר את כל תפארת מורשתנו ולא נמלא אותו בתכנים אחרים - כפי שיש עדות שהתרחקו מהיהדות אבל מלאו את כליהם בר ומזון מתרבות העמים - הרי שייווצר בלב הנוער שלנו חלל ריק, שהתוצאות תהיינה, חלילה, פרי באושים עם קוצים ודרדרים. לכן עלינו לחנך את הנוער של יהדות המזרח בפרט על ברכי חכמינו, גדולי יהדות ספרד אשר האירו את עינינו בחשכת הגלות. יש להמשיך באותה הדרך של המורשה העשירה בתורה ויראת שמים, ורוויה באמונה הטהורה של היהדות.
ספר בן יכבד אב, דרושים לכל חפציהם, עמ' רי"ג. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל י-ם תשמ"ז (1987).