מרת גרייס אגילר


מקצת שבחו

מרת גרייס אגילר נולדה לאמה שרה ולאביה עמנואל בשנת תקע"ו (1816) בלונדון אנגליה. 
בילדותה חלתה במחלה שהפכה אותה פגיעה למחלות אחרות מהן סבלה כל חייה. היא קיבלה חינוך דתי, ועסקה בפעילויות שהיו אופייניות לבנות המעמד הבינוני באותה תקופה, כולל שיעורי פסנתר, נבל, ומחול.
אביה עמנואל אגילר, שהיה מפרנסי קהילת יוצאי ספרד ופורטוגל בלונדון, חלה בשחפת בשנת תקפ"ד (1824), ובשל מחלתו עברה המשפחה לחוף דבון. משנת תק"צ (1830) החל אביה ללמדה היסטוריה יהודית ועברית. בנוסף למדה מקריאה נושאים שונים בתחומי מדע, דת וספרות. 
בשנת תקצ"ה (1835) המשפחה עברה לברייטון, שם מרת גרייס אגילר פרסמה ספר שירה ראשון. בשנת תרצ"ח (1938), לבקשת אביה, תרגמה לאנגלית ספר מאת הפילוסוף אורוביו דה קסטרו, צאצא לאנוסי ספרד, המתפלמס עם הנצרות. בשנת ת"ר (1840) חזרה משפחתה להאקני, שם ניהלה יחד עם אמה בית ספר יהודי לבנים. בשנה זו, התפרסם בארצות הברית, חיבורה התיאולוגי 'רוח היהדות', ובשנת תר"ג (1843) חיבורה נשות ישראל. 
בשנת תר"ז (1847) עברה לפרנקפורט בגרמניה כדי לקבל טיפול רפואי למצבה הבריאותי, שהידרדר. אך מרת גרייס אגילר נפטרה ביום ו' תשרי תר"ח (1847) ונקברה בבית הקברות היהודי בפרנקפורט.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמדת, שהמשוכנע באמונתו, ימצא בכל דת משהו ללבו.
אין דבר שמרחיב את הדעת, הלא משוחדת, יותר מלהצטרף לבני אמונה אחרת בטקסיהם הדתיים. אבל חייבת זו להיות דעת בלתי משוחדת, רוח עדינה ורבת חסד. אחרת תהיה התוצאה ההפך משחרור והרחבת הרעיונות. לא ניתן לאף יהודי שבז לנוצרי להיכנס לבית התפילה של האחרון; אם יעשה כך, יהיה זה רק על מנת לצחוק אל דרשות שהוא לא מבין, או אל אמונה שהוא לא יראה בה כל יופי מוסרי. הבוז לדת אחת אינו הוכחה להיות דת אחרת - הדת שלו איתנה יותר. בכל דת נמצא כי אלה המשוכנעים באמיתות השקפותיהם שלהם, מוכנים לאפשר לדעתם חסד וחירות יותר מאשר אלה האוחזים רק בפטפוטים ושברים מן הדת. אני מודה לא־ל, שברחמיו אפשר לי להיות משוכנעת כל כך באמת ובקדושת אמונתי שלי, כך שלתענוג יחשב לי להצטרף אל הנוצרים בדרשותיהם. אם נחפש, נמצא בכל דרשה שיסודותיה בדת משהו שיחדור ללבבנו, דבר מה שיכה את חדריה הפנימיים ביותר של הנפש, אף על פי שהוא פונה למאמינים בישו, ושמושיעם הוא הנושא העיקרי של הדרשה. אפילו אז, דעתו של יהודי דתי וחופשי תתרחב, מכיוון שהוא יודע מדוע ובמה הנוצרי מאמין, וודאי שאם הוא ידע זאת, הוא לא יתנשא ויאשים את הנוצרים בעיוורון מכוון.
Sabbath Thoughts, The Twenty-Second Psalm, pp. 1-2, J. Wertheimer and Co., London, 1853 (מתורגם)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמדת שלימוד ההלכה במנותק מרוח הנביאים אינם מספקים.
לימוד החוקים לבדם, במנותק מדברי הנביאים, לא יספקו את כיסופינו לדת רוחנית. החוקים מלאים בפסקאות וצווים רבים שטבעם רוחני לגמרי, אך בשל חוכמתנו, הרחוקה משלמות, אנו עלולים להתעלם מהם, כדי להגיע לחוקים ולצווים, שנראים לנו חשובים יותר, ודורשים מאתנו ציות נראה ומוחשי. הספרים היסטוריים והנבואיים מעניקים לנו את רוח החוק, מייעצים לנו מהם הרגש והמזג הנכונים, שיהפכו את קיום המצוות לטוב בעיני א־להים, שגודלו וטובו מלא עולם. או אז לא נחשיב את התנ"ך רק למילה נרדפת לחומש, כפי שאנו עושים בדרך כלל, למרבה הצער. אותו א־ל גדול ונורא ומלא רחמים שהאציל מרוחו על משה כדי שיכתוב את חמשת חומשי התורה, השרה מרוחו על אנשים קדושים אחרים על מנת שיכתבו את השאר, וכתוצאה מכך כל ספרי התנ"ך קדושים ומחייבים באותה המידה.
The Jewish Faith, Letter VI, p. 66, Philadelphia, 1873 (מתורגם)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמדת לטעת בילד ההרגשה האצילית של עצמאות רוחנית.
אנו מבקשים שאת ההרגשה האצילית הזו, של עצמאות רוחנית, תיטע כל אם עבריה בילדה. בענווה, אך גם בכובד ראש ומתוך תפילה, אנו מבקשים מכל אב עברי לסייע ולהבטיח תחושה זו. בל נזהם את אוזניהם של ילדי ישראל בהתייחסות להישגים ארציים וליריבות חומרית. תחת זאת ניתן לילד לשמוע משפתי אביו את דברי הא-לוהים על התכחשות לגופניות ושכרה המתוק - התענוגות המתוקים אף יותר, תענוגות הדעת והלב, שאם לא יוצקו באדם מילדותו, לא יוכלו להיכנס ללבו ולקנות בו שליטה בשנים שיבואו אחר כך. בכישרון ובאופן מלבב יוכל מוסר האב לסייע לתורת האם, ולהאיר את המלאכה הברוכה - ויחד עם זאת מלאת המתחים, מלאכת לימוד צאצאיהם מהי העמדה הנכונה לפני א־לוהים ואדם, ובכך לטהר ולהפוך לאציליים ולרוחניים את לבם ואת דעתם של הילדים.
The Women of Israel, Egyptian Captivity and Jocheved, p. 144, D. Appleton, New-York, 1889 (מתורגם)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמדת שמע ישראל, שאין התפילה זקוקה למילים הניתנת להיאמר.
זוהי התפילה הראשונה שאנו מלמדים את ילדינו. בין אם בעברית או באנגלית, מילותיה של קריאת שמע הם הרעיונות הראשונים שמתקבלות בדעתו של הילד, תקופה ארוכה לפני שהוא יכול לחבר לה משמעות כלשהי. כך צריך להיות, שהרי משמעות רבה כל כך מוכלת בחלק קצר זה מתפילתנו, עד שאין זמן מוקדם מדי להטביע אותו בלבו של אדם מישראל. ...
אם אנו חוזרים על קריאת שמע כפי שעשינו מאז ילדותינו. באופן הזה המלים לא מכילות כל תפילה, אך תפילה היא מילה שעשויה להתפרש במובן רחב יותר ממשמעותה המילולית, שהרי תפילה היא השפה של הלב, ואין היא זקוקה לקול הניתן להישמע, או למלים הניתנות להיאמר. כך נשמעה ונתקבלה תפילתה של חנה, אף על פי שרק שפתיה נעות, וקולה לא ישמע. התפילה היא שעת קרבה בין האדם לבוראו, שעה שניתנה לאדם להתרומם מעל העולם הזה; להביא את יוצרו, אביו הרחמן, מעל כסא הכבוד שמעל לרקיעים ועד שיגיע לצידו כדי להקשיב לבכיו המיוסר ברחמיו, לרפא את פצעיו, לצוות על מבול התוגה שישקע ולהשאיר את ברכתו על נשמתו של האדם, לחזקה ולאמצה.
The Spirit of Judaism, pp. 1-2, Philadelphia, 1864 (מתורגם)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמדת שהשיחה מחזקת את המחשבה ומונעת מהדעת להתייגע.
השיחה מחזקת את המחשבה, ועם זאת מונעת מן הדעת להתייגע. הרגשות של היחיד נמסרים למי שמולו, והוא מקבל מחברו רשמים אחרים במקומם. רעיונות חדשים נוצרים, והם מרעננים את הדעת, ומכינים להתבוננות נושאים חדשים.
The Spirit of Judaism, pp. 146-147, Philadelphia, 1864 (מתורגם)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמדת שנעמי היא אישה בעלת דעת חזקה ואנרגיה בלתי פוסקת.
האם משהו באופייה של נעמי, מאפשר לנו לחשוב שבחיי בעלה היא היתה שפחה, ללא כל חינוך דתי, מוסרי או אינטלקטואלי? אם אמנם היתה כזו בשנות חייו של אלימלך, היתה נשארת כך אחרי מותו. תחת זאת, מנחישותה לשוב אל ארצה ולעבוד את א-לוהיה בין בני עמה, אנו מבינים כי היא היתה אשה בעלת דעת חזקה ואנרגיה בלתי פוסקת. ... אם כן, הרי שאף חוק מחוקי ישראל לא מתאר את מעמד בנות ישראל בהתאם למה שמתארים אויבינו בבורות רבה כל כך.
The Women of Israel, Naomi, p. 241, D. Appleton, New-York, 1889 (מתורגם)