חכם עמנואל חי ריקי


מקצת שבחו

חכם עמנואל חי ריקי נולד לאמו מרים ולאביו אברהם בשנת תמ"ח (1688) בפרארה באיטליה.
משפחתו עברה לעיר רוויגו, עירה של אמו, שם גדל. אביו נפטר כשהיה בן שש, ודודו, אח אמו, פרנסם. 
בשנת תס"ח (1708), עבר לעיר גוריציה לשמש מלמד תינוקות. משם נדד ברחבי איטליה ושימש כמלמד בכמה ערים. בנדודיו הגיע לפירנצה, שם נשא לאישה מרים.
בשנת תע"ח (1718) זכה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל והתיישב בצפת. במגיפה שפרצה בעיר, מתה בתו, והוא נאלץ לעזוב עם משפחתו את הארץ. בדרכם חזרה לאיטליה, נשבתה אנייתם בלב ים, אך לבסוף הצליחו להגיע לעיר ליוורנו. בליוורנו שימש חכם עמנואל חי ריקי מלמד ודרשן, ולפרנסתו עסק במסחר. דרשותיו, אותן נשא מדי שבוע בישיבת 'אורח חיים' ובישיבת 'בית הנערים', לא הועלו על הכתב מעולם, ואבדו לנו. 
לקראת סוף ימיו, חכם עמנואל חי ריקי עלה בשנית לארץ, והתיישב בירושלים. הוא בנה בעיר חצר למגורי משפחתו וביקש להקים בעיר ישיבה. לשם כך יצא למסע גיוס תרומות. בדרכו חזרה ארצה, נרצחו בידי שודדים.
חכם עמנואל חי ריקי נפטר ביום א' אדר תק"ג (1743), והובא לקבורה בצ'נטו שבבולוניה, איטליה.
בחצר, שבנה בירושלים, הוקמה ישיבת 'כנסת ישראל', בראשה עמד ה'אור החיים', החכם חיים בן עטר. 
חיבורו הנודע הוא 'משנת חסידים', ביאור לכתבי האר"י, שנדפס בשתי מהדורות עוד בחייו. מלבד חיבור זה כתב את 'אדרת אליהו' - ש"ס, 'א-לוהים מושיב יחידים ביתה' ו'הן היא כמת דולק בתוך המים' - כתבי חידה, 'הון עשיר'- משנה, 'חושב מחשבות' - תנ"ך וש"ס, 'חזה ציון' - תהלים, 'יושר לבב' - קבלה, 'מעשה חושב' - מלאכת המשכן, 'מקווה טהרה' - הלכות מקוואות, ו'תפילין דמרי עלמא' - הנחת תפילין בחול המועד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יעבוד בו עבודה על הצדקה שנתן לוו, כי משלו נתת לו.
'אם כסף תלווה את עמי את העני עימך' - שאינו עני, שצריך לקנות ממנו מאכל ומשתה, אלא שצריך לו לעסקיו - תלווה אותו, אבל 'את העני', כשאתה נותן לו צדקה, לא תתן לו כסף, אלא 'עמך' במאכל 'עמך' במשתה תביאנו, על דרך מה שאמרו רבנן כי טוב לו עמך, עמך במאכל, עמך במשתה, שבכך הווי צדקה חשובה, שמקרב הנאתה כמו שאמרו זכרונם לברכה.
'לא תהיה לו כנושה' - לא מבקשים נושה ממש, שלא תהיה לו, שזה במתנה נתת לו הצדקה, אלא אפילו כנושה - לעבוד בו עבודה על הצדקה שנתת לו, כלווה שהוא עבד לאיש מלווה - לא תהיה לו, כי משלו נתת לו, וכמו שאמרו ברמז הנזכר לעיל.
'ולא תשימון' - אתם: עשיר הלווה ועני המקבל צדקה, 'עליו' - על האיש העושה עמכם חסד, 'נשך' - של עין הרע, הנושך את ממונו, במה שראיתם את עושרו, וידעתם אותו מן החסד שעשה עמכם, שאילולי שכיוון לשם מצווה, היה לו להסתירו ולא לגלות את עצמו, לעשיר בהלוואה ומתנה זו אשר עשה.
חושב מחשבות, מאמר א – תורה מן השמים, משפטים, עמ' קנה, הוצאת משפחת יפרח, ירושלים, תש"ע (2010)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד גילו הצדיקים בקיבוץ גלויות שבה.
'שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב' - שמחו בה' - בשמחת ירושלים, הנקראת כסא ה', כמו שכתוב: 'שמחו את ירושלים' - בראות אותה בנויה, וכמו שכתוב בהתחלה: בונה ירושלים ה. ו'גילו צדיקים' - בקיבוץ גלויות בה, כמו שכתוב אחר כך: 'וגילו בה כל אוהביה', וכן כתוב אחריו: 'נדחי ישראל יכנס'. 'והרנינו כל ישרי לב' - בתחיית המתים, שאותם צדיקים עתידים להחיותם לעתיד לבוא. ... שבסדר הזה יהיו דברים אלו וכן בסוף אותו מקרא כתוב: 'שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה,' כי האבל שהתאבלו על ירושלים, והמתים אשר מתו בחורבנה כשאר כל המתים בתחיית המתים, יתהפך למשוש וזה יהיה ממש כמו יובל שהשדות חוזרות לבעליהם, כי כן הגופות אז חוזרות לנשמותיהם.
חזה ציון, תהלים לב, דף פט עמ' ב, דפוס ה' וולקינדר, למברג, תרע"ד (1914)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאין למהר ליישב דעתו בלא דרישה לידע אמיתות עניינו.
'גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא' - שאין טוב לאדם ולנפש שתהיה בלא דעת, ידיעה הצריכה לה להכיר את קונה. וידיעה זו צריכה להיות נחקרת מראשה ושורשה, לידע אמיתות עניינו. ומה הוא מי שממהר ליישב בדעתו בלי חקירה ודרישה שורש וראש הבריאה וסיבתה הראשונה וסובר שתהיה כפי מה שהוא רואה ברגליים שלה, שהם העולם הזה הגשמי ממש, וכמו שכתוב: 'והארץ הדום רגלי', וודאי כי לא ראי זה כראי זה כלל ועיקר, ואף כי זה שורש לזה, הפרש גדול יש ביניהם, שצריך להיות מתון בעיונו, וזהו: 'ואץ ברגלים חוטא', ולכן יפה אני עושה להשתדל להיכנס בפתח חקירת ידיעה זו במתון על ידי הכתיבה, שאין אדם ממהר בה כמו שממהר בדיבור פה או במחשבה בלב, למען לא יאמר עליו הפסוק הזה, אלא אדרבא יאמר עליה פסוק האחר, והוא: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', ויהיה פירושו כך שהקדוש ברוך הוא חפץ בתורה זו אשר אוציא מפי מהכוח אל הפועל על ידי הכתיבה, שאין מדרש בלא חידושי תורה, שבהם הקדוש ברוך הוא בורא שמים חדשים וארץ חדשה.
יושר לבב, טרפס הלב, עמ' 1־2, תל אביב, תש"ל (1970)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שדעת מקום אחד מה שאין בחברו, וצריך ליטול חלקו הראוי.
מקום הניחו אבותינו להתגדר בו, שמא יזכה לראות הוא, מה שלא ראו הם זכרונם לברכה. ...
ואל יאמר: צעיר אני לימים, והם ישישים, ואיך אפשר שעיניים להם ולא יראו מה שאני הקטן רואה, שהרי ראֹה ראינו כמה אנשים גדולים וחשובים היושבים בארץ מרחקים וכתבו לנו דרך הילוכם שם, ואנו הקטנים היושבים פה, לא כתבנו להם כלום ממוצאנו ומובאנו, ולקץ הימים נועדו יחדיו הקטנים עם הגדולים, והיו מספרים אלו עם אלו דברי חכמות ומוסרים אשר כל אחד מהם השיב בארץ מולדתו. והנה הקטנים משמיעים לאוזנם, ומוציאים מפיהם קצת חוכמות אשר נתחכמו בהם בארץ מולדתם, וגם מהחוכמות הנמצאות בארץ הרחוקה ההיא, ארץ הגדולים, ויבקשו הגדולים לעשות כן, ולעסוק גם הם בחוכמות הנמצאות בארץ הזאת, מקום מעמד ומושב הקטנים, ולדבר בהם, ולא יכולו כי היו נעלמות מהם. ויתמהו האנשים החשובים תמיהה גדולה מאוד, באמור הלא אנו יודעים בבירור שאנחנו גדולים מכם וששכלנו זך יותר משכלכם, ואם כן איפוא, איך אפשר שתדעו אתם מה שאנחנו לא ידענו, כי אתם בקיאים בחכמות הנמצאות בארצכם ובארצנו, ואנחנו לא ידענו מהנעשה אצלכם כלום.
וישיבו הקטנים ויאמרו להם: אל ייחר בעיניכם דבר זה, שמכל מקום הרי אתם גדולים ממנו, שאף על פי שאין שכלנו זך כמותכם שהרי אתם מולידים בארצותיכם חוכמות ומוסרים כהרף עין מה שאין אנו יכולים לעשות כן במקומנו ארץ מולדתנו כי אם אחר טרחא ואתנח, מכל מקום טבע מקום מושבנו גורם להמציא לנו החוכמות האלה הרחוקות מטבע ארצכם, ולכן אתם לא ידעתם אותם, ואין דבר זה חסרון בדעתכם כי מקומכם גורם ואנחנו הקטנים שהשגנו גם מהחכמות הידועים לכם, הוא מפני ששתינו מימיכם אשר כתבתם לנו, לא שהיה כוח בדעתנו להשיגם מעצמנו.
כן אנחנו בני ישראל, 'א־ל אחד בראנו ואב אחד לכולנו' ותורה אחת הנחילנו וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כולם ניתנו למשה מסיני, ונשמותינו מתחת כיסא הכבוד הם חצובות אך לא במקום אחד יושבות, כי אלו מיימינים לזכות, ואלו משמיאילים לחובה, וכאשר יוצאות משם ובאות בעולם הזה חוכמתה ובינתה ודעתה של כל אחת ואחת מהנה, נוטה לטבע מקום מעמדה טרם צאתה, ואחת יודעת מה שלא ידעה חברתה, 'כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם', ולכן כל אחת ואחת צריכה להשתדל ליטול חלקה הראוי לה בתורתנו הקדושה כדי שלא תצטרך להתגלגל על ידה, זו היא דעת חכמי האמת.
חושב מחשבות, מאמר ב – תפילין דמרי עלמא, פרק ראשון, עמ' עה־עו, הוצאת משפחת יפרח, ירושלים, תש"ע (2010)