חכם יוסף רובין אלקבלה


מקצת שבחו

חכם יוסף רובין אלקבלה נולד לאמו עזיזה ולאביו שמואל בשנת תרל"ז (1877) בטריפולי, שבלוב.
בשנת תר"מ (1880), נפטר אביו, והוא רק בן 3. אמו היא שגידלה אותו בין חכמים. חכם יוסף רובין הוא תלמידו של חכם שלום גויטע, שגם נשא לאישה את בתו מרת כמיסה.
בשנת תרנ"ה (1895) הוסמך לרבנות, שימש כשוחט, מוהל, מורה לתלמוד ולעברית, וחזן בבתי הכנסת בעיר. בשנת תרע"ב (1912) עבר למלטה לשמש בקודש. שם, בשנת תרע"ג (1913), הגעתו השמועה על מות אימו.
בשנת תרע"ה (1915), תוך מלחמת העולם הראשונה, נשלח ע"י ועד הקהילה בטריפולי, לעיירה כומס, לסייע לקהילה היהודית להתמודד עם השלכות המרד הערבי-ברברי נגד הצבא האיטלקי. העיירה כומס, שכותרה ע"י הצבא הערבי-ברברי, סבלה מרעב, ממחלות ותמותה. בנו, בן החמש נפטר, ולאחריו נפטרה בתו ברכוסה. חכם יוסף רובין, סיכן עצמו ויצא אל הצרים על העיר, לקבל מזון ותרופות. ברחמי שמיים, מפקד הצבא הערבי, מהעיר מסראתה, צירף לצבאו יהודים מהעיר מסראתה, שהכירו את חכם יוסף רובין, והמליצו טוב בעדו. קצין תורכי, שליווה את הכוחות הערבים, היה מוצטפה כאמל, הלא הוא אתא תורק, לימים, נשיא תורכיה. 
בשנת תרע"ט (1919) נשלח לשרת בקודש בעיר זוארה, ולאחר זמן מה חזר לעיר טריפולי לעמוד בראש התלמוד תורה. בעיר פרצה מגפת כולרה, ורבים מתושביה נפלו חללים. התברר כי אחד הרופאים גרם בזדון למות החולים, במקום לנסות לרפאם. חכם יוסף רובין, שעמד כנגדו, נאלץ לברוח אל מחוץ לטריפולי. הוא הגיע לכריתים, ומשם לאיזמיר. הימים היו ימי מלחמת יוון-תורכיה. בשנת תרפ"ב (1922) עמדו הכוחות התורכיים, בפיקודו של מוצטפה כאמל, לכבוש את העיר, חזרה מידי היוונים. שריפה גדולה כילתה את הרבעים הנוצריים. חכם יוסף רובין יצא למפקדתו של מוצטפה כאמל, שזיהה אותו, הבטיחו, שלא יאונה רע לתושבי העיר.
בשנת תרפ"ג (1923) חכם יוסף רובין שב למלטה, ושימש שם בקודש כ-8 שנים. בשנת תרצ"א (1931) שב לטריפולי, ושימש כמזכיר ועד הקהילה, והממונה על המלמדים בתלמודי התורה. בשנת תרצ"ה (1935) עבר לשרת בעיירה טוברוק, שהייתה מושבה איטלקית בתוך לוב על גבול מצרים. שם פגש בבניטו מוסוליני, שליט איטליה. במלחמת העולם השנייה, הקרבות על העיר טוברוק, שעברה מיד ליד, בין צבאות איטליה וגרמניה לצבא הבריטי, הבריחו את חכם יוסף רובין, חזרה לטריפולי. אך חוליו גבר עליו והוא איבד את מאור עיניו.
בשנת תש"ט (1949) זכה ועלה ארצה עם משפחתו. הם התיישבו במעברת 'יד המעביר' בצפון תל אביב (היום שכונת נווה שרת), שם הקים את בית הכנסת ליוצאי לוב.
חכם יוסף רובין נפטר ביום י"ט תשרי תשי"ג (1952), לזכרו נפתח כולל אברכים במושב דלתון.
ספרו 'יוסף חן' - דרושים והלכות החל לכתוב בהיותו בכפר כומס, וסיים לכתבו באי מלטה. הספר יצא לאור בעירו טריפולי בשנת תרפ"ח (1928) בדפוס אברהם תשובה הי"ד, ויצא שוב בארץ ישראל ע"י מכון גנזי רפאל.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לאזור חיל בעשיית הצדקה להיות שמח וטוב לב.
'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. - הנה נודע כי התנאי הנחוץ מאוד לכל עשיית המצוות היא הסרת הדאגה והעיצבון. ומה גם במצוות הצדקה, אשר קיומה יחייב העיצבון. כי על כן מוכרח לאזור חיל להיות בשעת נתינת המצוות שמח וטוב לב. שזה הוא עיקר שלמות עשיית המצווה. הנה כי כן ציווה ה' את משה: 'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - רוצה לומר: האנשים אשר בשם ישראל יכונו, אשר הם בלי ספק נותנים מטוב רצונם, שמחים וטובי לב, אליהם תאמר: שייקחו לי תרומה בסתם. אבל כאשר תיקח התרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - רוצה לומר: כאשר תכיר איזה איש בלתי שלם, שכאשר יתן תרומה יהיה ליבו דווה וכואב, ויהיה מילת 'ידבנו' - פתרונה דאבון לב. לאנשים כאלה תאמר אליהם: אל תעצבו. כאשר תתנו לי עוד מעט 'תקחו את תרומתי' - אחזיר לכם את התרומה שנתתם לי.
יוסף חן, דרוש ב' למעלת הצדקה, עמ' כ"ג, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לזכות העניו להורות התורה, שאינו כועס כלל על התלמיד.
'מפני מה נקבעה הלכה כבית הלל? - מפני שיש בהם מידת הענווה' - ועל זה יש להקשות על מאמרם זיכרונם לברכה: אם בית הלל יש להם מידת ענווה, על זה קובעים הלכה כמותם, אם אינה כמותם?! אלא ליישב זאת נקדים כלל גדול אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על מי שהוא עניו: כשהוא לומד איזה דין מכווין לשמועה על פי ההלכה, ולזה קובעים הלכה כמותו.
ולפי האמור יתיישבו לנו הפסוקים אשר ברך משה לשבט לוי: 'וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך וכו', 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו' - לכאורה, יש להקשות איך משה לא בירך זאת הברכה כי אם לשבט לוי?! והלא כל השבטים שבטי יה, וכולם קיבלו התורה מסיני, וכולם למדו מפי משה, ואיך משה לא זיכה קריאת התורה וגם את ההוראה כי אם לשבט לוי?!
אלא על פי מדרשנו יתיישב - דהיינו: שבט לוי, יש להם מידת הענווה. וכאשר נתחלקה ארץ ישראל לכל השבטים הם לא לקחו נחלה, כמו שאומר הכתוב: 'ה' הוא נחלתו', ובזאת המתנה שמחו מאוד. ועל זה נאמר עליהם שם 'חסידך', כמו שאומר הכתוב: 'לאיש חסידך'. ובזה מכוונים השמועה על פי ההלכה, כאשר נאמר גם על בית הלל, שהיה להם מידת הענווה וכאשר ילמדו עם התלמידים, נותנים דעתם עמהם עד שיבינו. ולא יכעסו כלל, כי כך היא מידתם.
יוסף חן, דרוש ג' למעלת הצדיק, עמ' ל', דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמפיג צערו, שבוכה עם כל העם, הבוכים בבית הנפטר.
'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו' - קשה. מה ספירה שייך כאן? – אלא ידוע, שדרך וטבע האדם כשנכנס לבית הנפטר, קודם תתעורר לו הבכייה על צערו. דרך משל על מיתת אביו או אמו או בניו וכדומה, ומזה יבוא לבכות גם כן מהר, שימצא כל העם בוכים. אך אחר כך יתבודד על הנפטר. על זה אמרו: 'הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן וכו' - דהיינו: צריכים ספירה. הדמעות, שבכה על צערו אינם נחשבים לו עבור שהפיג בהם צערו.
יוסף חן, דרוש ד' לאדם כשר וחכם, עמ' ל"ח, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחידשה תורה, שאף נשים צדקניות מיתתם מכפרת.
'למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? - לומר לך: מה פה אדומה מכפרת, אף מיתת נשים צדקניות מכפרת' - הנה ידוע, שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל דבר כפרה. וכתב הרב 'טירת כסף', זיכרונו לברכה, שלא די לנו, במה שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה - לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת?! - שזה משם אומר דווקא מיתת אנשים צדיקים וחכמים היא מכפרת אבל מיתת נשים צדקניות מי יאמר, שיש להם מעלה זו, שמיתתן מכפרת? ...
שאין כן בנשים, שאלו נשים במה זוכות לדבר גדול כזה, והרי אינם חייבות במקרא ובתלמוד, ואף שיהיו צדקניות. משום כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, ללמדנו דבר חדש, שאף מיתת נשים צדקניות מכפרת כמו שפרה אדומה מכפרת. והיינו חידוש שחידשה תורה, שפרה אדומה הגם שהיא נקבה - מכפרת. שזה, רבותינו זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו במדרש וזה לשונם: מפני מה כל הקורבנות זכרים, וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לשפחה וכו' - כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. הרי שבעיניהם ייפלא, שלא מצינו קורבן, אלא זכרים ולא נקבות. ופרה דווקא, אף שהיא נקבה - מכפרת. כמו כן חידשה לנו התורה, וסמכה מיתת מרים לפרה אדומה - לומר לך וכו'.
יוסף חן, דרוש ה' לאשת חיל, עמ' מ"א, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).