חכם שאול נחמיאש


מקצת שבחו

חכם שאול נחמיאש נולד לאמו ואביו חכם דוד נחמיאש, המלומד בנסים, בשנת תק"ע (1810) במרוקו.  
ידען בש"ס ובפוסקים, בספרות ההלכה, הדרוש והקבלה. נהג מנהגי חסידות ופרישות, הרבה בתעניות ואף נהג להתענות תענית ה"הפסקה", כלומר לצום ששה ימים רצופים לילה ויום, ממוצאי שבת ועד ערב שבת, ועסק בתיקוני נשמות מגולגלות. היה מוהל מומחה, ויוצר פורה, שכתב חיבורים רבים בתחומים שונים, בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה והקבלה. הוא העלה את חידושיו על הכתב כנראה בקונטרסים ובדפים בודדים. שנים רבות לאחר פטירתו, חיבוריו נותרו כאבן שאין לה הופכים עד שגדל בנו חכם שלמה נחמיאש, שהחליט להוציאם לאור. בנו עסק שנים רבות בההדרת כתבי אביו, ולשם הוצאתם לאור עזב את ביתו ומשפחתו, ונדד ממקום למקום, במרוקו, תוניס ובאלג'יר כדי להתרים נדיבים למען מטרה זו.
חכם שאול נחמיאש נפטר בשנת תר"ל (1870). יום פטירת החכם אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו. 
ספרי חכם שאול נחמיאש, שיצאו לאור בידי בנו חכם שלמה נחמיאש: 'גבעת שאול', 'ויגד לשאול', 'וישמע שאול', 'קודש הילולים', 'ויאמר שאול', 'בית שאול'. עוד ארבעה חיבורים, לא זכו לדפוס בקבלה, הלכה ותורה.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד עיני העדה הם המחזיקים את היושבים בהתבודדות.
'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל' –
'וישכון ישראל' - רוצה לומר: בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. 'בטח בדד' - בהתבודדות על התורה ועבודת השם. ושמא תאמר: ובמה בטחו עד שיושבים בהתבודדות בלי עסק משא ומתן? - לזה אמר שבטחו על 'עין יעקב' - שהם גדולי ההמון שנקראו עיני העדה, שהם מחזיקים בידם. ולכך גם הם זוכים 'אל ארץ דגן ותירוש' - רמז על שכר עולם הבא, שהיא ארץ שמשתלם בה שכר דגן ותירוש, שהם תורה שבכתב ושבעל-פה, שהם שכר הנפש, רוח ונשמה.
ורמז כפשטו: שיתברכו נכסיו בעולם הזה בדגן ותירוש, שהם עיקר הברכה כנודע, כי המחזיק זוכה בעולם הזה ובעולם הבא כמו שכתוב בזוהר וברבותינו זיכרונם לברכה. ורמז גם כן שיזכה ללמוד בארץ, שהיא ארץ ישראל העליונה, שהיא עולם הבא, ללמוד תורה הרמוזה בדגן ותירוש.
ויאמר שאול, פרשת וזאת הברכה לג, כח, עמ' 418. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מעורר תלמיד חכמים להתחבר עם ההמון לעשות שלום ביניהם.
'וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם' - וזהו שכתוב: 'וילכו אחיו' של הצדיק - רצונו לומר: שהולכים להתבודד בבתיהם לרעות את עצמן. כמו שכתב רש"י, זיכרונו לברכה: נקוד על את - שלא הלכו אלא לרעות עצמן. ו'צאן אביהם' - שהם המון העם בשכם, רצונו לומר: בגדר שהגיעו אשמותיהם עד שכמם, וכמו שרמז הרמ"א, זיכרונו לברכה: עד מקום שכם, עיינו שם.
ולכך מעורר הקדוש ברוך הוא הצדיק, שהוא רוצה להוסיף בשלימות, ורצונו להחזיר בני אדם בתשובה, כדי לעורר תלמידי חכמים שיתחברו עם ההמון לעשות שלום ביניהם, להתחבר זה עם זה כדי שיהיו באחדות אחד ולהסיר שנאת חנם מביניהם, שבזה תלויה הגלות, כנודע מרבותינו זיכרונם לברכה, ועל ידי זה תחזור השכינה מן הגלות לדודה.
ויאמר שאול, פרשת וישב לז, יב. הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שזכות המשנה, לקרב הקץ, שנאמר וייקץ יעקב ממשנתו.
'וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי' -
'וייקץ יעקב משנתו' - אמרו זיכרונם לברכה: 'ממשנתו' ופירש החיד"א על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם' - שבזכות המשניות נגאלים, עד כאן. נמצא ששכר המשנה גדול להציל מן הגלות. ואפשר שזה רמזו זיכרונם לברכה: העוסקים במשנה מידה ומקבלים עליה שכר בעולם הזה. קשה - פשוט שיקבל שכר ומה הוא משמיע לנו? - ועל פי זה יבוא על נכון שרצונו לומר: מקבלים עליה שכר בעולם הזה, שבזכותה תבוא הגאולה, מה שאין כן לשאר מצות ששכרם לעולם הבא.
ויאמר שאול, פרשת ויצא כח, טז. עמ' 142. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד כתב את חם בין אחיו שם ויפת, שזכות אחיו תגן עליו.
'ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת, וחם הוא אבי כנען' - אפשר רמזה התורה זה, כדי שלא נקשה: למה הקדים חם קודם יפת הגדול? - בשלמא 'שם' - מפני מעלתו הקדים אותו, אבל חם למה? לזה אמר: 'וחם הוא אבי כנען' - מורה שהוא רע ויצא ממנו הרע ואין מי שיגן עליו, לכך הוצרכה התורה לכתוב אותו באמצע אחיו קודם ליפת, לרמוז שזכות אחיו תגן עליו.
ויאמר שאול, פרשת נח ט, יח. עמ' 44. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד פרד"ס ראשי תורה: השונה, ההומה, הדרשן, המחדש
'ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.' -
'שם האחד' - שמייחד בפרט חלק אחד 'פישון' - פי שונה הלכות ומשניות 'הוא הסובב' - רצונו לומר: שמסבב ומקשט בהם לשכינה. ... שסגולת לימוד המשנה לקבץ ניצוצי הקדושה. 'שם הבדולח' - שמאיר ומלבין נשמת האדם כמו הבדולח, כי משנה אותיות נשמה כנודע. 'ואבן השוהם' - שנותנת חן על האדם בעיני רואיו כמו אבן השוהם שהיא טובה לחן. ...
'ושם הנהר השני גיחון' - כתב רש"י זיכרונו לברכה: שהיה הולך והומה והמייתו גדולה. רמז על בעל התלמוד שתמיד הומה ומפלפל בו והמייתו גדולה, כמו שכתוב בתלמוד שאין לך מידה טובה הימנה, ותמיד הוא הומה ומצטער בו ומפלפל בו עד שמשחיר פניו עליו, על ידי שממית עצמו עליו תדיר. כמו שכתבו זיכרונם לברכה: 'שחורות כעורב' - אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. וזהו: 'הוא הסובב' - רצונו לומר: עליו תמיד עד שעשה עצמו כושי שהוא שחור. ...
'ושם הנהר השלישי' - רצונו לומר: החלק השלישי בתלמידי חכמים הוא נדבק תדיר בפרט כי אם בדרשות ודברי מוסר להישיר את עצמו ואחרים עמו, וזהו: 'חדקל' - שמימיו חדים וקלים, שמימיו שהן חדים ומוכנים בפיו, על דרך 'ושיננתם' - שאמרו זיכרונם לברכה: שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. גם חדים שהם דברי מוסר השכל בתוך הפסוקים, וקלים להבין לכל ההמון, שבזה יכנסו באזניהם, ויקיימו אותם, ויתהלכו בדרך ישרה. ...
'והנהר הרביעי' – הוא חלק הארבע בתלמידי חכמים, שהוא יושב בביתו ומחדש פשטי ורמזי סודות התורה, וזהו: 'הוא פרת' שמימיו שהם תורתו פרים ורבים. שמוסיף על התורה תמיד ומזכים את האדם היא הנשמה, שעל ידי רזי וסודות התורה היא מאירה וזהו ראשי תיבות: 'פרת' - פורש רזי תורה.
ויאמר שאול, פרשת בראשית ב, י-יד, עמ' 10-9. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).