חכם ניסים הכהן רבין


מקצת שבחו

חכם ניסים הכהן רבין נולד לאמו יוכבד ולאביו חכם יצחק חיים הכהן רבין בשנת תרנ"א (1891) בעיר בוכרה.
זקנו של חכם ניסים הכהן רבין הוא חכם פנחס הכהן שהיה הרב הראשי של בוכרה, וכונה רבי פנחס הגדול. גם אביו המשיך בכהונה זו של רבנות העיר, אך כשהיה בן 6 מת עליו אביו. לאחר שהגיע לגיל מצוות בשנת תרס"ה (1905) עלה יחד עם אמו ואחיו לארץ ישראל והשתקעו בירושלים. 
בשנת תרס"ט (1909) נשא לאישה את רחל, בתו של הראשון לציון חכם נחמן בטיטו, ונולדו להם שתי בנות.
בשנת תרע"ד (1914), בימי מלחמת העולם הראשונה, חזר לעיר מולדתו בוכרה, והקשר בינו ובין משפחתו שבירושלים נותק בעקבות תקשורת המכתבים הלקויה. באותה תקופה תכפו עליו הצרות, שבאו בזו אחר זו: אשתו ואמו, שנשארו בירושלים, נפטרו בהפרש של כמה חודשים. כשנתיים לאחר כן, בעודו בבוכרה, הגיעה אליו השמועה על הריגת שני אחיו בידי השלטונות בעקבות הלשנה.
בשנת תרפ"ז (1927) חכם ניסים הכהן רבין עזב את בוכרה, ונסע לאמריקה הדרומית לעסוק במסחר. 
בשנת תרצ"ב (1932) החל במסעו חזרה לארץ ישראל. בחזרתו עבר דרך ביירות שם נשא לאישה את שמחה ונולדו להם בן ובת. את בנם החייל אוריאל שכלו, בשנת תשי"ז (1957), במלחמת קדש.
חכם ניסים הכהן רבין נפטר ביום כ"ג אדר תשל"ח (1978).
הוא חיבר ספר 'ליקוטי ניסים' - דרשות וחידושים. את הספר הקדיש לעילוי נשמת בנו החייל.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לתת לעני פעמיים, פעם להשקיט צערו ופעם לשם מצווה.
'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - ראיתי באדם אחד, גדול הדור, שבא עני בן טובים לפניו וסיפר לו את צערו, אז נתן לו נדבה הגונה, ואחר-כך נתן לו שנית. ושאלו האיש מה זאת אדוני הרב? והייתה תשובתו: כי בראשונה נתן לו כדי להשקיט צערו מחמת הסיפור, ובשנית נתן לו לשם מצווה.
וזהו שאמר הפסוק: 'נתן תתן לו' - רוצה לומר: שני פעמים, ואז 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - כלומר לא יהיה הנתינה מחמת רוע צער לבבך וכאבך אז לא תהיה המצווה בשלימות אלא תתן לו לשם המצווה.
ליקוטי ניסים, פרשת ראה, עמ' רע"ג, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד דעת זקנים לקרוא האב בשם הבן הראשון, והאם בשם השני.
'ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער, ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן, ותוסף עוד ללדת ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלידתה אותו'. פרש רש"י: בכזיב - שם מקום.
ויש לשאול מה בא רש"י להודיענו היכן היה. ובספר 'דעת זקנים' כתב שכך היה מנהגם: לבן הראשון האב קורא לו שם, והאם קוראה לבן השני שם, פעם האב ופעם האם וכן על זה הדרך.
וכאן בבן הראשון כתוב: 'ויקרא שמו ער' - לשון זכר, רוצה לומר: יהודה קרא לו שם, ובשני כתוב 'ותקרא את שמו אונן' - לשון נקבה, רוצה לומר: אמו קראתו כפי הנימוסים ומנהגם. ולפי זה מן הראוי היה שיהודה יקרא את השם לבן השלישי, ואיך אמו קראה לו שם? שכתוב 'ותקרא את שמו שלה'. ולזה בא רש"י כמתרץ: 'והיה בכזיב בלידתה אותו' - רוצה לומר שיהודה לא היה אז באותו זמן כאשר ילדתו את שלה, אלא היה יהודה במקום אחר ששמו כזיב, לכן אמו קראה לו שם.
ליקוטי ניסים, פרשת וישב, עמ' פ"ג, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יהנה מיראת שמיים שלו להטיל עצמו על הבריות.
'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - הנהנה מיגיע כפו האמור כאן גם הוא ירא שמים, אלא שאינו רוצה להנות מיראת שמים שלו, ולהטיל עצמו על הציבור, שיחזיקוהו ויתמכו בו בגלל מידותיו, לכך הוא מתבטל קמעא מתורתו, ועוסק במלאכתו ועבודתו, ומוצא את מחייתו ומתפרנס מיגיע כפו.
ולהשמיענו בא בעל המאמר שלנו שלא האדם שזה שאינו זז ממקומו ועוסק בתורה ויראת שמים ומטיל עצמו על הבריות שהם יפרנסו אותו, הוא יותר טוב, שנמצא נהנה מיראת שמים שלו.
והמילה נהנה מתייחסת על יגיע כפו וגם על ירא שמים וכאילו היה כתוב: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מהנהנה מיראת שמים.
ליקוטי ניסים, חידושי מסכת ברכות, עמ' שט"ו-שט"ז, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד להיות אדוק במידות הקב"ה להועיל לכל יושבי חלד.
'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' - יש לפרש כי חובת היהודי בעולמו להיות אדוק במידותיו של הקב"ה. מה הוא רחום אף הוא רחום, מה הוא חנון אף הוא חנון. ועל דמותו יהיו נקראים מעצמו שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והוא יהיה מורה ומלמד להועיל לכל יושבי חלד, ולפקוח עיני עיוורים ולהאיר לארץ, באמונה צרופה, בתורה ובמידות טובות.
ליקוטי ניסים, פרשת וזאת הברכה, עמ' שע"ה, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד, שלא יקיימו מצוות עמלק מתוך חימה או תאוות נקמה.
'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק' - מכאן ראייה שכל המצוות צריך האדם לעשות לשמה, ולו השמידו בני ישראל את עמלק תיכף בבואם אל הארץ כי אז היו עושים את זאת מתוך אף וחימה, ומתוך תאווה לנקמה, ולא לשם מצווה. לכן ציוותה התורה לבני ישראל: 'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב' - ואז יעשו את זאת לשם מצווה.
ליקוטי ניסים, פרשת כי-תצא, עמ' רפ"ז, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד נחת רוח מהעשיר כשיצרו מקטרג לעכבו, ומפזר לצדקה.
'אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למוות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק בשאול מי יגיד לך' - אם זכית שיש לך עושר, תקדים בכל יכולתך לפזר בעצמך לצדקה להיטיב לנפשך, ואל תתמהמה בזה, ונתן טעם לדבריו שאם יפתך יצרך שתפזר לצדקה אחר מיתתך כדי שתתקבל נפשך שם בכבוד - רוצה לומר: הצדקות שתעשה אחר שתהיה בשאול, לא יגיע מזה תענוג להקדוש ברוך הוא, שעיקר נחת רוח שהקדוש ברוך הוא מקבל ממעשי האדם הוא רק כשהוא חי ובחירתו בידו, ויצרו מקטרגו ומעכבו, והוא כובש את יצרו. ואם תאמר שעדיין אתה בחור ויש לך עת לפזר אם בחיים חיותך אחר זקנותך לזה אמר: 'ואין למוות התמהמה' - ופן תמות מיד בבחרותך. 'ואם תאמר אניח לבני' - אינו רוצה לפזר צדקה כלל לא בחיי ולא במותי, רק אניח כל העושר ירושה לבני, הנה גם הוא הבל וכסילות.
ליקוטי ניסים, חידושי מסכת עירובין, עמ' שכ"ה, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)