חכם שמואל מרציאנו


מקצת שבחו

חכם שמואל מרציאנו נולד לאמו אסתר לבית ענקונינא ולאביו חכם משה בדובדו שבמזרח מרוקו.
ראשית תורתו מפי החכם דוד מרציאנו, ובהמשך למד מפי החכם דוד הכהן סקלי, ובבית מדרשם של חכם אברהם הכהן וחכם יוסף הכהן. אחיו עסקו במסחר, ותמכו בו כדי שיוכל להקדיש עצמו ללמוד תורה. 
בשנת תרס"א (1901) חכם שמואל מרציאנו נשא לאשה את אסתר, בתו של חכם יוסף הכהן, ראש בית המדרש, ונולדו להם שבעה ילדים: אברהם חיים סעדיה, משה, סוזאן , סעודה ושימי. 
בין השנים תר"פ (1920) לשנת תשט"ז (1956) חכם שמואל מרציאנו שימש כרב בכמה ערים במרוקו: תאוורית, אוטאט, מקנס, מאזאגאן וקזבלנקה.
בשנת תשט"ז (1956) נפטרה אשתו, אסתר. אחרי מותה עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר לוד.
חכם שמואל מרציאנו נפטר ביום כ"ו ניסן תשכ"ב (1962) ונקבר בלוד.
ספרו 'ויען שמואל', הכולל תשובות הלכתיות, חידושים על התנ"ך וליקוטי מנהגים, יצא לאור בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' משבח האדונים שמסרו הבריכה ברשותם לתקנה כמקווה טהרה.
ויהי היום והנה אני עומד בקצה העיר, וה' האיר את עיני, וראיתי מקום אחד בנוי כדוגמת מקווה, והוא בריכה המתכנסים לתוכה מים מן השוקת, העוברת על יד המקום ההוא, שהיא משוכה מן הנהר. ושאלתי למי שייך המקום ההוא, ונודע לי שהוא של החכם ונבון סיניור יהודה הכהן זאגורי, ה' ישמרהו ויחיהו, בשיתוף עם החכם השלם כבוד מורנו הרב שלמה הכהן זאקוכי, ה' ישמרהו ויחיהו. ...
והסכים לזה בסבר פנים יפות, ובשמחה רבה בלי סירוב ועיכוב כלל. וכן היה, עמד ותיקן ושכלל המקווה טהרה הזה לטהרת המשפחה, והכל מכיס השותפות, הוא והרב שלמה הכהן, בלתי שום פניה. אשריכם ישראל. צדקתם עומדת לעד בזה ובבא, ושבח לאל שעשו דברינו פירות.
ויען שמואל, הקדמה, עמ' 14, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מספר רצונו לעלות לארץ ומה שעיכבו אותו הסוכנות מלעלות.
בכל ימי חיי, תמיד היתה מחשבתי ומגמתי לעלות לארצנו הקדושה, לשכון כבוד בה, ובפרט מיום שהעיר ה' את רוח בני ישראל, ונפח בקרבם ניצוצי טהרה, וקרב עת אתחלתא דגאולה, ואזרו חיל ועלו ארצה, וה' עזרם, ולה' המלחמה כמו שנאמר: ה' איש מלחמה, ונלחמו עם האויבים ונצחום ונתנה לישראל, ו'לא בכח יגבר איש' - רק בכוחו הגדול וזרועו הנטויה, שלמי שירצה יתננה.
מאותו זמן גמרתי בדעתי לעזור את החו"ל ולעלות אל הקודש, אל ארצנו הקדושה לשכון כבוד בה, וכמו שכתב דוד המלך, עליו השלום, בתהלים: 'הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: טוב לו לאדם שילין במדבר ארץ ישראל ולא ידור בארמון מלכים בחו"ל, זהו שאמר: 'אלין במדבר' - אפילו באהל במדבר. והתחלתי להכין את עצמי ולבקש מן הסוכנות שהם ממונים על העלייה לתת לי רישיון לעלות, ולא הרשוני לעלות, עד שנתחייב בני חמודי ואור עיני, משה, ישמרהו צורנו ויגאלו, הנמצא בארץ ישראל משנת תרח"ץ (1938) שהוא עלה בעודנו בחור, וכשקיבל עליו להיטפל בי וגם לשלם עלי ועל אחותו את כל הוצאות הדרך, נתנו לי רשות לעלות לארצנו הקדושה, ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לארץ ישראל, וזכינו לדרוך על עפרה ולישון על אדמתה.
ויען שמואל, הקדמה, עמ' 19-18, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה להחזיק מנהג אבותינו לישא כפיים בכל יום, ואין לשנות.
מקום שנהגו הכוהנים, שנושאים כפיהם בכל יום שעושים החזרה, בין בחול בין בשבת ויום טוב. ורצו איזה יחידים לבטל המנהג ההוא. ולא לישא כי אם בשבתות וימים טובים. והסיבה לזה, יען שבשעת ברכת כוהנים יש כוהנים שיוצאים חוץ לבית הכנסת. ובכן אמרו מוטב שלא לישא. וגם כן ישנו טורח ציבור. ורוצים להתנהג כמקומות אחרים, שאין נושאים כפיהם כי אם בשבת וטום טוב. ...
הרי מכל האמור ראוי והגון וישר לנו להחזיק במנהגנו, מנהג ישר וקיים. ולא נבטל ממנו מצווה רבה כזה לקבל שפע ברכה בכל יום. הלוואי ואולי יעשו חזרת תפילה בכל יום. וגם בשאר מנהגים שאין בהם ברכה לא מצווה. ועם כל זה כל אחד רוצה בקיום מנהג אבותיו והולך בעקבותיהם. כל שכן וקל וחומר בנשיאת כפיים, שהיא מצווה רבה ומקבלים על ידיה שפע. ודאי שנכון להחזיק במנהג אבותינו. 'ואל תיטוש תורת אמך' כתוב. ואם מקומות אחרים מחזיקים במנהגם שלא לישא, אנו כל שכן שנחזיק מנהג אבותינו ולישא בכל יום, שמה שאין נושא כפים בכל יום הוא משום ששרוי בלא שמחה, כפי שאמרנו לעיל. וזה אינו מנהג. אבל מדאורייתא נושא כפיים בכל יום.
ויען שמואל, אורח חיים, סימן ב, עמ' ב-ג, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לברך שהחיינו על הדג, הפך מנהגם וצריך להתיישב בדבר.
יום אחד מידי דברי עם איש יהודי, ידידי וידיד נפשי, אברהם בן עמראן, זיכרונו לברכה, אמר לי שהיום בירך שהחיינו על הדג הנקרא בלשון ערבי 'שאבל', והדג הנזכר הוא עולה מימים ימימה, דהיינו משנה לשנה. ואני תמהתי על אמרתו ועל ברכתו, שאמרתי לו שאין מברכים שהחיינו כי אם על פרי, הגדל מקרקע, והוא אמר שכך הוא מנהגו: לברך עליו שהחיינו בכל שנה.
ובכן אמרתי אל לבי לראות בספר אם יש סמך לזה ... 'המגן אברהם', שכתב: שאף על פי שהוא לא אכל אחרים אכלו - הבדל מזה, שדבר זה שאינו עולה, כי אם משנה לשנה, ואין מי שיטעם טעמו עד שתחל שנה וברכותיה, שמברך שהחיינו. ומזה שהתשב"ץ שמה שכתב שמברך על גדיים, אם כן גם הדגים בכלל. ומי זה גם לכמהין ופטריות, נוכל ללמוד מכאן שמברך עליהם שהחיינו, היפך ממנהגינו שאין אנו מברכים. וכעת צריך להתיישב בדבר.
ויען שמואל, אורח חיים, סימן י"א, עמ' ז, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מזהיר באבדת הגוי ובפרט בזמנינו שעושים עמנו חסדים
גניבה מהגוי או להטעותו - להרמב"ם איסורו מן התורה, ולרש"י מדרבנן, ואפילו הטעות שטעה הגוי מעצמו, או כשמצא אבדתו אסור לעכבן. ... וספר החסידים תתרע"ד, וסיים: 'ובפרט בזמננו זה, שמכירים ה' אחד, גם עושים עמנו גמילות חסדים וכמה עניים חיים מתחת ידם', עד כאן לשונו.
ובכן צריך כל אחד מישראל להיזהר בזה, ולשמור עצמו מגניבת וטעות הגוי, שלא לעכבו תחת ידו, אלא מחויב להחזירו, וברוך יהיה, ובזה מקדש שם שמים.
ויען שמואל, ליקוטים, עמ' רד, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)