חכם משה חיים קורקידי


מקצת שבחו

חכם משה חיים קורקידי נולד לאימו ג'ויא ולאביו חכם דוד באיזמיר. 
הוריו השקיעו רבות בגידולו וחינוכו ונפטרו עליו בימי נעוריו ממגפת כולירה בשנת תקצ"א (1831). הוא למד תורה מפי חכמי איזמיר, ומפי רבו המובהק חכם יהושע שלמה ארדיט, בעל ספר 'חינא וחסדא'.
השריפה הגדולה באיזמיר בשנת תקפ"ב (1822) גרמה לו לעבור לעיר תירייה הסמוכה לאיזמיר שם שירת בקודש בלימוד תורה לנערי ישראל. גם בגמילות חסדים ובצדקה עסק לרוב והיה אהוב על כל בני העיר. רב העיר תירייה חכם חיים ביז'ה העריכו מאוד, ומידי פעם היה מפנה את מקומו ומבקש ממנו לדרוש במקומו, בשבתות, בחגים ובהספדי הצדיקים. כפי שגם העיד בדרשותיו המודפסות בספרו.
חכם משה חיים קורקידי כתב ספר 'משה עבד' - דרשות וחידושים. את מלאכת הוצאתו לאור החל אך לא זכה לסיים. בנו יצחק ואחיו חכם אברהם בעל ספר 'ויקח אברהם' סיימו את המלאכה והוציאוהו לאור באיזמיר תרמ"ד (1884), כשנה אחר פטירתו.
חכם משה חיים קורקידי קרוי על שמו של זקנו חכם משה חיים הכהן. ואל ספרו שלו, צירף את ספרו של זקנו 'פני חמה' שחפץ והשתדל בהדפסת ספר זה, משום ששרד מתוך כמה כתבים שכתב זקנו.
חכם משה חיים קורקידי נפטר באיזמיר ו' תמוז תרמ"ג (1883).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד כוונת התפילה ב'אל מלך יושב על כסא רחמים'.
וזה יהיה כוונת הנוסח שתיקנו הראשונים, זיכרונם לברכה, בתפילה לומר כך: 'אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו מעביר ראשון ראשון'. - והוא שבאו לרמוז לנו זה שאמרנו שעם היות שהוא 'אל מלך יושב על כסא רחמים' וכפי חוק המלכות הוא קודם תחילה לגבות את חובו, שהם העבירות שבין אדם למקום, אפילו כך הוא 'מתנהג בחסידות' והוא ש'מוחל העוונות עמו' - ירצה שהם העבירות שבין אדם לחברו, והוא 'מעביר ראשון ראשון' - וכפל לומר: 'ראשון ראשון' - בא הרמז שמעביר תחילה העבירות שבין אדם לחברו, ואחר-כך העבירות שבין אדם למקום, ומאחר שכן הוא, אנחנו מודים לו באומרנו: 'עושה צדקות עם כל בשר'.
'משה עבד', דרוש ה', דף כ"ז עמ' א', איזמיר, תרמ"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להמתין בחזרה רק לרב הקהל, ואפילו המאריך גדול בתורה.
אין הציבור יכולים למחול על כבודם ועל טורחם כמו המלך שמחל על כבודו, שאין כבודו מחול מפני שכבודו תלוי בעם, וכן הציבור אין כבודם תלוי בהם כי אם בשכינה העומדת עמהם באותו הזמן, אף אם לא יהיה קהל גדול, שכל שבעשרה שכינה שורה.
ומזה אתה למד למנהג שנוהגים הראשונים - להמתין בחזרת עמידה עד שסיים בכי טוב העמידה, המרביץ תורה, רב הקהל. אפילו שיש טורח ציבור מפני שרב הקהל יש לו כבוד ציבור, שהוא רב ודיין העיר. ברם, אין שליח ציבור ממתין אפילו לחכם גדול בתורה, אפילו שיהיה גדול בתורה ובשנים מהרב הקהל, שהוא טורח ציבור, והעדר כבוד למרביץ התורה, שיש לו כבוד ציבור, שיהא ממתין עומד ושותק.
'משה עבד', אות ר', דף ק"ט עמ' ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מצוות הלבשת ערומים בימי החורף, שהשעה צריכה.
כמה גדולה מעלת מצוות הצדקה, ובפרט המצווה הלזו של הלבשת עניים, אשר נהגו לעשות לה מידי שנה בשנה לרבנים ולתלמידיהם, שנותנים הלבשה להמלמדים. ...
'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם' - נמצאנו למדים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הלביש לאדם ולאשתו, ולכן נהגו כל בית ישראל בכל אתר ואתר, בימים האלה ובזמן הזה, שהם ימי החורף, שהשעה צריכה לכך לקיים מצווה זו של הלבשת ערומים כדי להלוך אחר מידותיו של הקב"ה.
'משה עבד', דרוש ו', דף ל"א עמ' א'-ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שדורש הרב לכבוד ספר תורה חדש.
ואשריהם ישראל, שבכל דור ודור, מצויים הרבה בעלי בתים מיראי ה', שכותבים ספר תורה לשמה לעצמם, ומביאים אותם כל אחד ואחד לקהילת קודשו אשר הוא מתפלל שם בפרסום גדול ברוב עם ובשירות ותשבחות, וברוב המקומות ובכלל בעירנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, שבשבת שמביא הספר תורה לבית הכנסת, נהגו גם כן שדורש הרב ומרביץ תורה בקהל עדתו לכבוד הספר תורה. ונראה לומר טעם פשוט כדי לפרסם העניין, ברוב עם הדרת מלך, מעלת המקיים מצוות כתיבת ספר תורה כדי שממנו יראו וכן יעשו, ונמצא שהדורש גם כן גורם לכתוב ספרים הרבה.
'משה עבד', אות ס', דף ק"ה עמ' ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שעיקר הכבוד שיעשה לאביו אחרי מותו ללכת בדרך הטובה.
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה' - והיינו כמו שכתוב: מכבדו בחייו ומכבדו במותו. ועיקר הכבוד, אשר יעשה הבן אחרי מותו הוא לילך בדרך הטובה והישרה, שעל ידי זה יהיו שמחים שם בקבר, שזהו הכבוד האמיתי. ואמר 'למען יאריכון ימיך' - לבשר לו להבן, שמכל מקום, 'יאריכון ימיך' - שיהיה לך ימים טובים ואתה שמח בקבר - שכאשר עשית, כן יעשה לך וזהו שכתוב: 'על האדמה' - רמז על הקבר.
'משה עבד', אות כ', דף צ"ו עמ' א', איזמיר, תרמ"ג (1843)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שבחלוקת החיטים בפסח הם באים לזכור יציאת מצרים.
מה שנהגו ישראל הקדושים לחלק החיטים לעניים לצורך הפסח, בא הרמז 'זכר ליציאת מצרים' - שמצווה גוררת מצווה, שעל ידי מצוות הצדקה בחילוק החיטים לצורך פסח, המה באים לזכור מיציאת מצרים, שירדו במניין ועלו במניין. ושם רמז למה שכתבו רז"ל: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
וגם אמרו: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' ומשום כך נהגו לחלק חיטים לעניים לצורך פסח - לרמוז שעל ידי הצדקה שעושים ישראל בימים האלה ובזה הזמן, הם מקרבין את הגאולה שבניסן נגאלו. והוא מנהג נכון ומנהגם של ישראל תורה היא.
'משה עבד', אות ח', דף צ"א עמ' ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)